שמיטה בעבר הירדן

הרב אברהם שלזינגר
מפקח כשרות בד"צ ועדת מהדרין

בתשלובת תנובה נעשה שימוש נרחב בזיתים מגידולי הארץ בסוגי גבינות שונים וכן במוצרי מעדנות. לקראת שנת השמיטה תשע"ד התעורר הצורך למצוא מקורות נוספים לזיתים בעקבות הקושי לאחסן זיתים משנה שישית שיספיקו גם לשנה השביעית. מקור נוסף לזיתים – זיתים המגיעים מירדן ורובם מהאזורים המזרחיים לנהר הירדן. בישיבות בד"ץ ועדת מהדרין התקיימו מספר דיונים מה דינם של זיתים אלו. והוחלט לחשוש לכל הדעות ולא לעשות שימוש בזיתים אלה במוצרי תנובה, חלב ומעדנות. במאמר זה ננסה להסביר את הצדדים ההלכתיים. חן חן להרה"ג רבי בנימין קרלנשטיין שליט"א ממודיעין עילית, שסייע בידי בהכנת מאמר זה.

א. הרמב"ם פ"ד משמיטה ה'כ"ח: "עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריא מותרין באכילה. לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים". והשיג עליו הראב"ד: א"א עבר הירדן מה היה צריך להביאו מק"ו הרי לא החזיקו בו עולי בבל וכן סוריא.

 

ויש להבין מה כוונת הרמב"ם 'מדבריהם', הרי לדעתו בסוף פ"א מתרומות כל מה שהחזיקו בו עולי בבל אינה מהתורה אלא מדבריהם מדליכא ביאת כולכם תלה הכתוב מעשרות בשמיטה 'שנת המעשר', וכן ביובל ושביעית בעי' כל יושביה עליה כדאיתא בערכין לב: ובפשוטות צ"ל דארץ ישראל שהחזיקו בה עולי בבל חיובה חמור טפי, וה"ט דאף לר"א בירו' פ"ו דשביעי' דקדו"ש חיובה מדרבנן, היינו דמאליהן קיבלו עליהם את המעשרות והוי חומר כעין דאוריתא, וגם משום שבאמת נתקדשה הארץ בחזקה מדאוריתא, והא דלא נתחייבה מדאוריתא בכמה מצוות, משום דחסר בתנאי חיובן שיהיה ביאת כולכם וכל יושביה עליה, אבל עבר הירדן לא נתקדשה, ורק מדבריהם נתחייבה. אלא שצריך ביאור מדוע עבר הירדן לא נתחייבה כארץ ישראל.

והנה, הראב"ד השיג מדוע צריך הרמב"ם ק"ו להתיר ספיחי עבר הירדן הא לא כבשוהו עולי בבל. נראה שהבין ברמב"ם, שעבר הירדן מדבריהם מדלא כבשוהו עולי בבל וככל ארץ עולי מצרים, ולכך הקשה מה צריך ק"ו בספיחים. ובקהילות יעקב, שביעית סי"ב תירץ, דאי משום הכי אפשר לומר דהו"א דסוריא ועבר הירדן יהיו חמורים טפי מדמצינו בפ"ו דדמאי מי"א, דסוריא חייבת בדמאי אף שארץ עולי מצרים פטורה מן הדמאי כדתנן בפ"ק דדמאי, וה"נ הו"א גבי ספיחין, וקמ"ל הרמב"ם דבמאי דאשכחן אשכחן ובמה דלא אשכחן לא אשכחן, ומסתברא דלא תהא חמורה עבר הירדן משאר ארץ עולי מצרים. החזו"א שביעית ס"ג סקכ"ה ביאר בר"מ, דבמתני' לא איתפריש אלא דין מכזיב ולהלן (ללמדנו שמשם ואילך הוא תחום עולי מצרים), ולא איתפריש דין עבר הירדן, ועל זה כ' הרמב"ם דעבר הירדן לא נוהג בו ספיחין מדין 'מכזיב ולהלן', ומק"ו שלא תהא ארץ עבר הירדן עדיפא על שאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים, ומשום שלא כבשה עזרא, וכהראב"ד.

להאמור ס"ל להרמב"ם דלא כבשו עולי בבל בעבר הירדן ולכך קדו' רק מדבריהם. וכן הבין בדעתו המשנה למלך כאן הל' כו. וכן הבין החזו"א, וכן הבין הגר"ח בחידושי הגר"ח על הש"ס גיטין מז. בדין יש קנין לעכו"ם בארץ ישראל ובסי' שאחריו מכת"י הגר"ח, ועוד אחרונים (וכדברי הראב"ד).

אלא שיקשה מאוד לומר דלא כבשו עולי בבל בעבר הירדן שהרי בברייתא דתחומין המובאת בירו' ובתוספ' וספרי נזכר תחום עולי בבל בעבר הירדן שכולל כל הבשן ורוב עבר הירדן; קנת ויבוק ויגר סהדותא וחשבון והרי מכוור ונחל זרד. וכן הקשה במרכבת המשנה כאן. והדרא קושיא לדוכתא מדוע עבר הירדן מדבריהם.

הכס"מ (והרדב"ז בתי' א') תירץ דאפשר היו מקומות שכבשו עולי בבל בעבר הירדן, וכדאיתא בקידושין שינאי המלך כבש שישים עיר, והוי כאילו החזיקו בהם קמ"ל. משמע מדבריהם שאף שהחזיקו עולי בבל בעבר הירדן אפילו הכי לא מהני לקדשם. [ולדבריהם הראב"ד יחלוק ויסבור דאילו כבשו עולי בבל את עבר הירדן הוי מקוד']. וצריך טעם לדבריהם, הא עבר הירדן מארץ עולי מצרים, ומדוע לא תתקדש לדעת הרמב"ם אם ישבו בה עולי בבל. או אולי יסברו האחרונים שמה שלא קידש עזרא תו לא מתקדש.

ב. ומהר"י קורקוס ביאר דארץ עבר הירדן לא נתחייבה מדאוריתא בשביעי' אף בקדושה ראשונה, משום דנתמעטה בספרא (ר"פ בהר) מכי תבואו אל הארץ המיוחדת, וכ"ש שחזקת עולי בבל הוי מדבריהם. וכ"כ בברכי יוסף או"ח תפ"ט ג, שפלפל שם הרבה אי עבר הירדן נחשבת מארץ ישראל או לא, ור"ל בדברי הרמב"ם דעבר הירדן אינה כארץ ישראל, וזה לשונו; 'וכן מוכח ממ"ש פ"ד דשמיטה דין כ"ח, עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורים מארצות שהחזיקו בהם עולי מצרים. והמסתכל יפה בכל לשון זה ובלשונות הנזכרים, עיניו לנכח יביטו ושפט בצדק דכן הוא דעת הרמב"ם, דעבר הירדן אינה כארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים. ובפרט לפי מ"ש מרן שם פ"ד דשמיטה דאפשר דכבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן, וכדמשמע בשלהי ערכין. וע"ש במש"ל שם פ"ד דשמיטה, עכ"ל.

ומש"כ הברכ"י בסו"ד, נראה דכוונתו למש"כ הרמב"ם לעיל מינה בהל' כה, 'אין שביעי' נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנא' כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם', וכי תבואו אל הארץ היינו ביאת הארץ ולא קאי אזמן, וכדברי הר"י קורקוס. שהיה מקום לומר ד'כי תבואות היינו אזמן ביאה אבל משיתחייבו יתחייבו גם בעבר הירדן, אבל הרי"ק והברכ"י ביארו דס"ל להרמב"ם דכתיב תבואות היינו כשיעברו את הירדן, ולכן כתב הרמב"ם בהל' כ"ח עבר הירדן שביעי' נוהגת בו מדבריהם.

אמנם דברי התורת כהנים אינם מורים הכי דאמרו שם (ריש פר' בהר) גבי שמטה ויובל; 'כי תבאו, יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ. יכול משבאו לעמון ומואב תלמוד לומר אשר אני נותן לכם ולא לעמון ומואב'. והנה ליכא הכרח מדברי הספרי האם קאי אזמן החיוב או על מקום החיוב, אבל לעיל מינה בפר' אמור (פר' י) גבי קצירת העומר אמרו 'כי תבאו, יכול משבאו לעבר הירדן תלמוד לומר אל ארץ המיוחדת, יכול משבאו לעמון ומואב ת"ל אשר אני נותן לכם'. והרי מביאין עומר מעבר הירדן וע"כ שחדש נוהג בה מדאוריתא גם למ"ד אין חדש בחו"ל נוהג אלא מדבריהם, כיון שמביאין ממנה העומר (ע"ל סי' ה). וע"כ דרשת הספרא 'כי תבואו' דקצירה קאי אזמן, וה"נ דרשת 'כי תבואו' דשמטה ויובל קאי אזמן ולא על מקום החיוב, וודאי עבר הירדן נוהגת בה שביעי' מדאוריתא בזמן שכל יושביה עליה.

ועוד יקשה להעמיד מכך שיטת הרמב"ם שזהו כוונת הספרי, שהרי דרשה זו ממש נאמרה בד' מקומות. בשמיטה ובעומר כנ"ל וכן גבי ערלה (פר' קדושים פרק ה פרשתא ג); 'כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן, ת"ל אל הארץ, הארץ המיוחדת'. וכן גבי נגעי בתים (פר' מצורע, פרק ג פרשתא ה); 'כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן, ת"ל אל הארץ, אל הארץ המיוחדת'. והנה הרי ערלה ודאי נוהגת מדאוריתא ולא כתב הרמב"ם שערלה בעבר הירדן מדבריהם, וע"כ א"א להעמיד מזה כוונת הרמב"ם בהכי.

ג. וגם בעיקר דעת הרמב"ם מוכרח שאי אפשר לומר בדעתו שכל שהוזכר בו ביאת הארץ היינו דוקא לעבר הירדן המערבי, שהרי גם ערלה איתא בתורת כהנים (פר' קדושים פרק ה פרשתא ג);

'כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ, הארץ המיוחדת', ולא הוציאה הרמב"ם (פ"י ממא"ס ה"י-יב) לעבר הירדן מכלל ארץ ישראל כמו שהוציא את סוריא גבי ספק ערלה, ומאידך במקום שסוריא ועבר הירדן דינם שווה פירט בהדיא כדהכא גבי ספיחין, וגבי בכורים שכ' (פ"ב מבכורים ה"א) ומביאין בכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא. עוד יקשה לו' כן, דבבכורים נחלקו תנא קמא וריה"ג אם מביאין מעבר הירדן, ופלוגתתם אי הוי ארץ זבת חלב ודבש או לא, ולכאו' לתרוייהו הו"ל למתניתין לומר דאין בכורים בעבר הירדן משום דכתי' בה 'והיה כי תבא אל הארץ'. גם מחלה יקשה, דעבר הירדן חייבת בחלה שהרי בפ"ה מבכורים ה"י הוציא הרמב"ם את סוריא וחו"ל לגבי חלה טמאה, ולא כלל את עבר הירדן, וע"כ שנוהגת בה חלה ככל ארץ ישראל, ולפי דברי האחרונים הנ"ל הו"ל לפטור עבר הירדן מדכתי' 'בבאכם אל הארץ'. ואין זה הכרח, כי דרך הרמב"ם בכך להביא איזה פסוקים אף אם לא רק משם ילפי'. וגם מהכ"ת דמקרא 'מלחם הארץ' נילף גם עבר הירדן עד כמה שקרא ד'בבאכם אל הארץ' משמע דוקא הארץ המיוחדת). והחזו"א הוכיח עוד מהא דעבר הירדן היא אחת מג' ארצות לביעור ועד שלא כלתה בעבר הירדן גם בארץ ישראל מותרת, והרי כל מה שאין צריך לבער כ"ז שיש לחיה לאכול הוא מקרא 'ולחיה אשר בארצך' וע"כ שעבר הירדן חייב בשביעי' וא"ל שזה רק מדרבנן מה שצירפו את עבר הירדן לב' ארצות, כי חילוק יש ביניהם שזה עיקרו מהתורה גם בזמן עזרא שכל מה שבארץ ישראל קדוש בקדושת שביעית מדרבנן רק מצד דליכא ביאת כלכם ואילו בעבר הירדן הוא דרבנן בעלמא, ואיך אפשר להקל שכ"ז שיש בעבר הירדן מותר בארץ ישראל אם זו רק תקנה דרבנן.

וגם בעצם הדבר יקשה לחלק בין חזרת השדות ובע"ח וחזרת עבדים ביובל לבין שמטת הקרקע ביובל דנימא דזו מהתורה בעבר הירדן וזו לא, דהא חזרת קרקע ביובל אף היא חובה על הקרקע ומהיכי תיתי לחלק, ועוד דהם נכתבו כולם בקרא בהדדי ומנ"ל לחלק. ומה ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום זהו מדברי קבלה בשני שמיטות הכתוב מדבר והוקשו בקבלה זה לזה אע"פ שאין שמיטת כספים חובת הארץ כמו שכתב הרמב"ם בפ"ט משמיטה ויובל ה"ב. ועבדים אע"פ שאין הם חובת קרקע נכתבו בהדי שמיטת היובל בריש פר' בהר. ותו, אם היה חילוק בין שמיטת קרקע ביובל בעבר הירדן לבין חזרת הקרקע לבעליה הו"ל לרמב"ם לפרש זאת. וראה לשון הרמב"ם פ"י משמיטה ויובל ה"ב דמקראות דפר' בהר קאי אשמיטה ויובל כאחד וגם עלה קאי 'כי תבואו אל הארץ', והרי שמיטת קרקע דיובל בעבר הירדן ע"כ מדאוריתא, מדבטלה בגלות.

גם לשון הרמב"ם גופיה מורה שלא כך כוונתו, שכתב דין סוריא לחוד ודין עבר הירדן לחוד, ובדין סוריא כ' בלשון 'סוריא אע"פ שאין שביעי' נוהגת בו מהתורה גזרו עליה כו", וגבי עבר הירדן כתב עבר הירדן שביעי' נוהגת בה מדבריהם. ואי נימא שעבר הירדן מדבריהם מטעם שאינה בכלל 'הארץ' להתחייב עליה מהתורה ענין שביעי', א"כ הו"ל למיכתב תרוייהו בהדי הדדי בלשון אינה נוהגת בהמהתורה, ותהיה כוונתו משום שאינם בכלל 'הארץ' המיוחדת, וכיון שחילקם ע"כ כוונתו שבסוריא אין שביעית מהתורה מטעם אחר מדהיא כיבוש יחיד (וכמש"כ בפ"א מתרו' ה"ג, הארצות שכבש דוד כו' ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו), אבל עבר הירדן אינה כן אלא ה"ה כארץ ישראל מהתורה, אלא שבכיבוש שני אינה חייבת אלא מדבריהם. אבל דין ספיחיהן שוה ולכן כתבם בחדא מחתא; 'ספיחי עבר הירדן וספיחי סוריא מותרין באכילה'.

ומש"כ הרמב"ם (הל' כ"ה) 'אין שביעי' נוהגת מהתורה אלא בארץ ישראל בלבד דכתיב כי תבואו אל הארץ', וכדילפי' בקידו' (לז.), לא אתי גמ' לאפוקי עבר הירדן, דאמנם 'הארץ' היינו גדרי המקום, והוא עבר הירדן המערבי, אבל זכר הכתו' בלשון 'כי תבואו' שהוא מגדרי הזמן, לומר שהארץ מ"מ ולא רק עבר הירדן המערבי. וז"ל הר"ש בתורת כהנים (ר"פ בהר); 'ומיהו לאחר שנתחייבו בארץ ישראל גם בעבר הירדן היתה נוהגת, ובספרי (ס"פ עקב) יליף לה מגז"ש יהיה יהיה, וגם בכ"מ שכבשו והוסיפו על ארץ ישראל', עכ"ל. ובקה"י כ' דלשון התורת כהנים (עיין לעיל סס"ק ב) מדויק ד"כי תבואו" קאי אזמן חיוב, מדאמרו 'יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ המיוחדת', ואי מיירי רק בגדר מקום החיוב הוי ליה למימר יכול בביאת עבר הירדן ולא 'יכול משבאו' שמשמעותו דהו"א בזמן שבאו נתחייבו מיד. וכן יוכח מתורת כהנים גבי נגעי בתים דאיתא שם (פר' מצורע, פרק ג פרשתא ה); 'כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן, ת"ל אל הארץ, אל הארץ המיוחדת". ונגעי בתים נוהג בעבר הירדן כי זו בית ארץ אחוזתכם (עי' רמב"ם פי"ד מטומ' צרעת הי"א). וחזי' בארבע מקומות דדריש בתורת כהנים כי תבואו אל הארץ המיוחדת, ולא רק בשביעית, ונוהג גם בעבר הירדן מדאוריתא. וע"כ גם בשביעית לא דרשי' לאפוקי עבר הירדן, אלא זמן החיוב בלבד.

ד. ובקה"י שביעי' סי"ב כ' לתרץ דעבר הירדן רק בכיבוש שני לא נתקדשה, והיינו טעמא דבאמת עבר הירדן צריך היה להיות דינה כסוריא שלא מתקדשת בכיבוש טרם יכבשו ארץ ישראל שלכך סוריא לא נתקדשה כמו שכתכ הרמב"ם מהספרי, וכל מה שנתקדשה מפני שהיה הציווי ביחוד למשה החל רש כי סיחון מנעם מליכנס לארץ ישראל, והנה כ"ז היה בכניסתם בכיבוש ראשון, אבל בכיבוש שני שלא היה צריך לכיבוש עבר הירדן בשביל כיבוש ארץ ישראל א"א לקדשה קודם שיקדשו כל ארץ ישראל והרי לא כל ארץ ישראל נתקדשה בקדו"ש כש"כ הרמב"ם בפ"א מתרומות ה"ה.

 

אלא שיש לדחות תי', לפי מה דיסד הגר"ח דקדו"ש חלה רק במאי שנתקדש בקדושה ראשונה, כלומר דקדושה ראשונה לא פקעה לגמרי וכל קדו"ש נשענת על יסוד קדושה ראשונה וחוזרת וניעורה, וא"כ תו ל"ש למימר דא"א לקדש מה שקידש משה כי עתה לא נצרך לזה, כי ביכלתם לקדש כל מה שנתקדש בקדושה ראשונה, ורק בקדושה ראשונה שהיא ע"י כיבוש שייך למימר דלא יתקדשו גבולות ההרחבה קודם שיכבשו גבולות אלה מסעי, אבל לא במה שנתקדש כבר. [בזה יתיישב מה שעמד שם בקה"י (סוף אות ד) איך יתכן שהניחו עולי בבל הרבה כרכים מלקדש, הא מצווה עליהם לכבוש כל ארץ ישראל דמשו"ה סוריא לא נתקדשה כדאיתא בספרי. ולפי זה יש לומר בפשיטות דרק בעולי מצרים שייך האי ציווי, אבל עולי בבל שמקדשים רק במה שנכבש כבר וכלל אינם כובשים דאיכא עול מלכות עליהם, ל"ש האי ציווי. וקדו' שניה היא כעין חוזר וניעור במה שנתקדש בקדושה ראשונה ואין נ"מ מה יחזור וניעור].

ונראה כוונת הרמב"ם לא לגרוע אלא להוסיף. דאחר שכ' בהל' כז דסוריא אין בה שביעית מהתורה וחיובה מעולם הוא מצד גזירה, כתב דעבר הירדן חיובה מדבריהם כארץ עולי מצרים (הל' כו) שגם היא מדבריהם.

ה. דין ספיחי עבר הירדן
בדרך אמונה שמיטה ויובל שם כתב דמאחר ובברייתא דתחומי עולי בבל איתפרש בהדיא כמה ערים שבעבר הירדן שכלולים בתחום עולי בבל, צ"ל שאותם הערים נספחו על עיקר ארץ ישראל, ומה שקורא הרמב"ם עבר הירדן היינו אותם הערים דלא כבשו עולי בבל ולא נתקדשו, שבהם שביע' רק מתקנת חכמים וספיחיה מותרים. ולפ"ז גם הראב"ד לא יחלוק עם הרמב"ם בעצם הדין דלתרוייהו מה שלא כבשו לא נתקדש ומה שכבשו נתקדש. [וע"ש בביאור הלכה שהק' על הרמב"ם מהא דתניא בתוספ' ריש גיטין המביא גט מעבר הירדן אצ"ל בפני נכתב בפני נחתם ומשמע דכבשוהו עולי בבל, וע"ש מה שתירץ. אמנם לק"מ דשיטת הרמב"ם דארץ ישראל לגיטין היא ארץ עולי מצרים ותקנה זו בבית ראשון כבר נתקנה, כמו שביאר בחידושי רבי נחום. על"ק סי' י אות ג סק"ב משכ"ש]. אמנם החזו"א בסדר השביעי' (נדפס שם בסוף הספר. ועוד מקומות) אות ה' כ' דעבר הירדן אין בו איסור ספיחין. ובציון ההלכה שם כתב דכנראה לא חש למקצת עיירות שכבשום עולי בבל וסיים בצע"ק.

אלא שחייבים לציין שאותם הערים שכבשו בעבר הירדן אינם מקומות מועטים אלא מדובר בחלקים גדולים בעבר הירדן ורוב הבשן. וברייתא דתחומין לא נחתא למנינא דכמה ערים אלא זהו חוט התחום של עולי בבל כפי שרואה כל מעיין בלשון הברייתא זו בכל הגי' שלה, שהולך התחום וסובב כל ארץ ישראל מאשקלון לאשקלון. וא"כ עדיין צריך להבין דעת הרמב"ם.

למעשה לפי כל האמור לעיל היוצא שיש להחמיר בספיחין ברוב עבר הירדן והבשן. אע"פ שלפי המציאות כיום בדר"כ מה שגודל שם זה סחורה של נכרי, שישראל קונה אותה רק אחר שליקטה הנכרי (ולפעמים אינו כן, וצריך לברר כל פעם לפי גדרי המקח שעושים עמם) אבל קדושת שביעי' יש בהם לפי מאי דס"ל החזו"א דאין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר גם בארץ עולי מצרים.

וראה חזו"א סדר השביעית סק"ד שנוהג ביעור, אבל לא פסק"ל דלא כהר"ש, משום דמוקים לה כמתני' דעכ"פ בעי ביעור מדכתי' בירו' הרי מכור וגדור ובית הרן וכו'. וכמש"כ בס"ג סקכ"ט ד"ה שם מבית חורון. וראה משמרת השביעי' פרק כ הערה 3.

 

ו. בירור בגבול המזרחי בעבר הירדן
הר הגלעד ותחום פחל. מיגר סהדותא שמקומה הוא בצפון-מזרח הגלעד (ראה ערכו לעיל) ועד 'יבקה' הוא נחל יבוק, אין שום נקודת תחום שהוזכרה בחז"ל. שמא עקב כך היה מקום לומר שכל הר הגלעד עד נחל יבוק נכבש גם ע"י עולי בבל – מיגר סהדותא עד נחל יבוק. גם יוספוס (קדמוניות יג טו ג-ה) בתארו את כיבושי ינאי כותב שהוא כבש את גדרה (שמדרום לארץ סוסיתא), פחל, דיון, גרש, רגב, חשבון, מידבא ולב (דרומית למידבא), ואת חמתא בעמק הירדן. [אמנם בתקופת הורדוס הצטמצם שטח שלטון ממלכת ישראל ל'פֶ רַ איָה', היא עבר הירדן המצומצם הכולל את בקעת הירדן ואת ההר באזור חשבון עד מכוור בלבד ובגלעד רק עד תחום פחל. ובגרש שבמזרח הגלעד, מספר יוספוס, ישבו יהודים מעורבים בנכרים עד החורבן (מלחמת ב יח א-ב), וכך גם חשבון היתה עיר מעורבת, אמנם היא היתה מושבה צבאית של הורדוס]. אך נראה שאכן עבר הירדן היהודי (הפֶ רַ איָה) אותו מתאר יוספוס, ועוד אזורים בגלעד היו מכיבוש עולי בבל בעבר הירדן, אך לא כל ארץ הגלעד. כי מצאנו בירושלמי לגבי פחל שאיננה בתחום עולי בבל. ואפי' כמובלעת לא עשויה, ולכן נראה שתחום פחל שבלב הר הגלעד, שהיה גדול, אכן נחשב מחוץ לתחום עולי בבל.

בירו' שביעי' פ"ו ה"א איתא 'ר' זעירא אזל לחמתא דפחל והוה חמי גרמי לבר מדיקליא דבבל, שלח שאל לר' חייא בר ווא לתרין בנוהי דר' אביתר דדמא, אמרין ליה נהיגין כהנייא מטיי עד תמן' (ור' זעירא כהן היה). חמתא דפחל הינו מקום מעיינות ומעיינות חמים ידוע בבקעת הירדן בעברו המזרחי, מזרחית-דרומית לבית שאן (מול כפר רופין כיום, נקרא טַ בְּ קַ תּ פַּ חְ ל), הנושקים לרגלי הר הגלעד. כ-5.2 ק"מ ממזרח למעיינות, על ההר, שכנה העיר פחל (פֶּ לָ ה) הידועה שהיתה גם בירת צמחוז פחל. ינאי המלך כבשה מהסורים היוונים, ואח"כ פומפיוס כבשה והוציאה מתחום שלטון ישראל (יחד עם עוד ערים ותחומיהן בעבר הירדן ובית שאן – הדיקפוליס). אין לנו ידיעה היכן היו דקליא דבבל הנזכרים אצל ר' זירא, אך מסתבר שזה היה בבקעת הירדן המצטיינת בגידול תמרים, וכדאמרו בירו' שביעי' 'סימן לעמקים תמרים'.

יש לברר מהיכן הלך רבי זירא אל חמתא דפחל, ומדוע חשש כלל שנטמא מחמת יציאה מתחום עולי בבל, שהרי אילו העיר פחל לבדה היתה מחוץ לכיבוש עולי בבל, לא היה דינה שונה משאר מובלעות דתנינן בתוספ' פי"ח דאהלות דמובלעות שבארץ ישראל כגון סוסיתא וחברותיה אין בהם משום טומ' ארץ העמים (ותחום סוסיתא היה כל דרום הגולן). על כרחינו שכל תחום פחל, שהיה גדול, היה מחוץ לתחום עולי בבל ובדומה לארץ שומרון, היא רצועת הכותים, שגזרו עליה טומ' אה"ע אע"פ שמוקפת כל צדדיה ארץ ישראל היות והיא ארץ גדולה. ואמנם תחום פחל קטן הרבה מארץ שומרון, ומ"מ מלבד שהוא חבל ארץ גדול הוא מחובר לחו"ל במזרחו, ויתכן שמשו"כ קבעוהו כחו"ל הטמאה ולא כמובלעות הטהורות.

והנה אילו היה רבי זירא מגיע אל חמי פחל ממזרח, כלומר מהר הגלעד או מהבשן, בלא"ה היה עובר בתוך אה"ע של תחום פחל, וע"כ שרבי זירא שהיה גר בטבריא ירד לדרום אל חמתא דפחל בתוך ארץ ישראל, עד לרגלי הר הגלעד, והיות והיא נמצאת לרגלי ההר שהיה כולו מתחום פחל, חשש רבי זירא על הדרך ההולכת לפחל, העוברת בבקעת הירדן לרגלי הר הגלעד, שמא עברה הדרך במקום שכבר מתחיל ההר, שהוא תחום פחל שמחוץ לתחום עולי בבל. ואמרו לו רבנן שכהנים רגילים ללכת שם.

וצ"ל שתחום פחל לא ישבו בו יהודים הגם שינאי המלך כבשה, ומשו"כ נחשבת כארץ העמים. לפי הנראה תחום פחל השתרע מואדי יַבִּ יס בדרום עד ואדי טַ יִ בֶּ ה בצפון, שם התחיל תחום 'גדרה' שהיה בשליטת הורדוס וישבו בו ישראל, ובמזרח צפון כלל תחום פחל גם את העיר אירביד/ארבל (שאף היא לא נזכרת כמי שכבשה ינאי).

תחום גרש. דרומה לתחום פחל, היה תחום הפוליס של גרש (גַרַ סַ ה) שאף היה גדול מתחום פחל, ובדרומו הגיע עד נחל יבוק. מסתבר שכולו נכלל בתחום עולי בבל. בחלקו המערבי ידוע שנושבו בו יהודים ינאי כבש שם עם מותו את מבצר 'רגבה', ולמערבו את מבצר חמתה, ונושבו בהם ישראל. [לישיבת ישראל ברגב, היושבת בהר מערבית לגרש, יש רמז בדברי חז"ל (מתני' מנחות פה: לגבי שמן למנורה); 'שניה לה רגב בעבר הירדן', ואף שאפש' להביא גם מחו"ל קרבנות ציבור, אבל בפשוטו הביאו או עשו שמן אצל ישראלים היושבים שם]. בגרש עצמה, שהיתה במזרח תחום הפוליס, ידוע על לפחות בתי כנסת אחד, וישבו שם ישראלים לצד נכרים, ואיבסביוס באונומסטיקון שלו מתאר את גבולה בנחל יבוק. אילו כוונת חז"ל בברייתא 'יבקה' היתה לחלקו המערבי/התחתון של הנחל, מיותר היה לציינו, כי תחום עבר הירדן היהודי השתרע לשני צידיו, ע"כ שהכוונה לחלקו המזרחי/ העליון המהווה קו גבול לתחום ארץ עולי בבל עם ארץ עמון שלא טהרה בסיחון והינה חוץ לתחום עולי מצרים. א"כ לפי הנראה תחום גרש נכלל בתחום עולי בבל.

אמנם יש לברר דבירושלמי שביעי' (פ"ט ה"ב) אמרו; "תני רשב"א אומר כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן. ושפלתו, חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון וכן כיוצא בהן. ועמק שלו בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכות סיחון מלך חשבון; בית הרם – בית רמתה, בית נמרה – בית נמרין, סוכות – דרעלה, צפון – עמתו". ובתוספתא שם פ"ז ה"ט; "רשב"א אומר איזהו הר שבעבר הירדן כגון חריס וכגבוה גדור וחברותיה, שפלה שלה כגון בית נמרא רמתה וחברותיה". והנה לא נזכר שום מקום בהר הגלעד (לא כמו הרי מכוור וגדור), וגם בצפון העמק נזכר עד חמתו הדרומית מתחום גרש, אלא שצ"ל דמה שאמרו יתר ממלכות סיחון הכוונה עד תחום פחל (ולא נימא שכיון שסמכו בירושלמי על לשון הפסוק "וכל יתר ממלכות סיחון", זה יכלול כל צפון העמק עד כנרת, כי הראינו שפחל איננה בתחום עולי בבל).

ומה שלא נזכר גרש יתכן שלא אזלו כי רוכלא בפרט שלא כל הר הגלעד בתוך התחום ונכלל ב'כיוצא בהן" (ממה שהשיאו משואות בגרופינא שהיא ג'בל עג'לון כיום ובתחום גרש, אולי יש רמז שהיה בו ישוב מישראל).

image_printהדפסת מאמר