דין חלב בהמה הניזונת בשנת השביעית ממאכלים אסורים

הרב מרדכי גרוס
יו“ר בד“צ ועדת מהדרין

 

יש מקום לדון בדין חלב הבהמות בשביעית, היכא שהשחת ותחמיצי הדגן או הקטניות שמאביסים בהם את הבהמות, נעשים בהם כמה איסורי שביעית, כמו 'שמור' ו'נעבד' [ופעמים שיש בו נמי איסור חמור יותר היכא שהוא נזרע בשביעית] ,איסור ספיחין, איסור סחורה במכירתם לבעלי הרפתות, ואיסור פירות שביעית לאחר זמן הביעור, אם יש מקום לאסור משום כך את החלב הנוצר מבהמה האוכלת דברים אסורים, ונבוא בעז"ה לדון בו מכמה אנפין.

 

 

א. מקורות לאיסור כשתזונת הבהמות מדברים אסורים

המקור לאסור, הוא ממש"כ הרמ"א (יו"ד סי' ס ס"א) 'בהמה שנתפטמה בדברים אסורים, מותרת (מרדכי דיבמות פ' אלמנה לכ"ג), אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים, אסורה (תוספות דתמורה פ' כל האסורים)'. ובש"ך שם (סק"ה). מבואר, דהא דכתב הרמ"א משמיה דהתוס', לאסור בהמה שנתפטמה כל ימיה בדברים אסורים, הוא לאו דווקא, וה"ה באכלה ולא נתפטמה כדמוכח בתוס', וכל ימיה נמי לאו דווקא, ור"ל שעיקר גדילתה מהם. וה"ה אם אכלה דברים האסורין משחרית לשחרית, אפילו אכלה בינתיים דברים המותרים, נמי דינא הכי [והיינו בשיעור שיכולה לעמוד ע"י אכילת שחרית, בלא אכילת הדברים המותרים בינתיים, כדמבואר במנחת יעקב (כלל סה ס"ק יח) משמי' דמשאת בנימין]. ועוד נראה מדבריו שם, דדברי הרמ"א אף באכלה איסורי אכילה, ולאו דווקא היכא דאכלה איסורי הנאה. וכן נראה מדברי תורת חטאת (כלל סה דין י), שהביא להאי דינא בבהמה כשרה שינקה מחלב טמאה דאיסור אכילה הוא, ועי' מנחת יעקב שם. [ועי' ספר 'יהושע' (לר"י באב"ד) פסקים וכתבים סי' רכד]. ובביאור הגר"א שם נראה, דס"ל כהרמ"א לאסור היכא דנתפטמה באיסור כל ימיה, אך דעתו להתיר היכא דאכלה דברים אסורים משחרית לשחרית, אם בינתיים אכלה גם דברים המותרים, ומטעמא ד'זה וזה גורם'.

ודעת הש"ך שם [עי' פמ"ג בשפ"ד שם], דבאיסורי אכילה אפשר דכולי עלמא מודים דשרי דיעבד, אפילו נתפטמה בהם כל ימיה, ורק לכתחילה אם הוא דבר ידוע, אסור לקנותו משום מראית עין לדעת האו"ה, שיאמרו שזוז"ג מותר לכתחילה, והוא הדין דאין לו להאכיל בעצמו לעוף דברים האסורים. ולדעת המרדכי, מותר גם להאכיל ולקנות לכתחילה, ולא חייש למראית העין [במנחת יעקב (שם ס"ק טז) נוקט דהש"ך סובר לדינא כהמרדכי]. ובאיסורי הנאה, אם נתפטמה בהם כל ימיה, אסור אפילו דיעבד, ובאכלה מהם משחרית לשחרית דעיקר גדילתה מהם, נסתפקו התוס', ובאכלה עמהם גם דברים אחרים המותרים [שלא באופן דאוכלת משחרית לשחרית רק דברים האסורים] דהוי 'זה וזה גורם', מותר בדוחק.

ואף דכל זה הוא לגבי בשר הבהמה שנתפטמה באיסורים, אמנם יעוי' בפמ"ג שם שמשוה דין החלב לדין הבשר, בכל ה'מעת לעת' שאכלה איסור, כיון דהחלב שבתוך 'מעת לעת' מאכילתה, נוצר מהאיסור שאכלה. ולפי"ז בהמה הניזונת מאיסורי אכילה, חלבה אסור לדעת הרמ"א, ולדעת הש"ך הוא אסור עכ"פ לכתחילה משום מראית העין. ובניזונת מאיסורי הנאה, אף להש"ך הוא אסור. וכשעיקר מאכלה מדברים האסורים, ואוכלת גם מאכלים המותרים, לדעת הש"ך בביאור דברי הרמ"א, חשיבא כנתפטמה כל ימיה בדברים האסורים, ולדעת הגר"א הוי 'זה וזה גורם', ומותר. והיכא דסגי לה באכילת ההיתר או האיסור לבד, לדעת הגר"א חשיב נמי כ'זה וזה גורם', אמנם להט"ז (יו"ד סי' פז ס"ק יג), ש"ך (שם ס"ק לו), פר"ח (שם ס"ק לא), וכרתי (שם ס"ק כה), בכה"גדסגי לה באכילת האיסור לבדו, לא חשיב 'זה וזה גורם', ואסור. וכן היא דעת המג"א (סי' שיח ס"ק לא), דאף בזה יכול וזה יכול, אין את ההיתר דזוז"ג.

ב. אם גוף הבהמה מצטרף כהיתר בזה וזה גורם

יש לעיין עוד בזה, אם יש מקום להתירו בדיעבד משום 'זה וזה גורם', כיון דגוף הבהמה המותר והמאכל האסור, גורמים שניהם ליצירת החלב [עי' יו"ד סי' יד ס"ה], דהא לגבי בשר הבהמה שנתפטמה כל ימיה במאכל האסור, ביאר ביד יהודה (סי' ס או"ג ד"ה וכ"ז באיסורי), דהטעם דלא חשבינן לגופה [שהיה מקודם שנתפטמה באיסור] לגורם דהיתר, הוא משום שגורם האיסור שהוא המאכל האסור, גורם נמי את גורם ההיתר עצמו, שהוא גוף הבהמה, דהא לולא שהיתה אוכלת היתה מתה, ולא היתה מקבלת המאכל כלל, נמצא שהאיסור הוא שגורם לבהמה שתקבל המאכל, וע"כ לא חשיב כה"ג כגורם היתר, ולא הוי אלא חד גורם. ולכאורה ה"ה לענין החלב, נמי איכא להאי סברא, שלא נדון גופה כגורם היתר, כיון דאכילת האיסור היא שמעמידתו. מלבד מה דיש סברא לאסור, מטעמא דלא עדיף החלב היוצא ממנה, מהבהמה עצמה דחשיבא איסור.

ואמנם, לגבי דין החלב בשביעית, יש לדון בו מכמה אנפין. חדא, דאע"פ שהתבאר שאין גוף הבהמה נחשב לגורם היתר לענין בשרה, מ"מ אינו שייך לענין החלב בנידו"ד, וכמו שכתב ביד יהודה שם [וכ"ה בשו"ת פני יהושע ח"א יו"ד סי' ד, וכ"מ לשון רש"י בע"ז מט א ד"ה מאי לאו] אגוונא דלא נתגדלה כל ימיה רק באכילת איסורי הנאה, דכיון שאכלה גם היתר, ההיתר שאכלה מקודם האיסור חשיב גורם היתר, דלולא אכילת ההיתר דמקודם לא היתה באה לאכילת איסור. ולפום סברת היד יהודה הנ"ל נראה, דאין כוונתו בזה דהמאכל שאכלה מקודם הוא הגורם היתר, אלא גוף הבהמה הוא שנעשה היתר. והסברא בזה היא, דבשעה שאוכלת האיסור, עדיין יש בגופה הכח לקבל המאכל, מכח אכילת ההיתר שקדמה לו, וכיון שבטל האיסור הראשון שאכלה מטעם 'זה וזה גורם', ה"ה באיסור השני וכו' [ועי' ביד יהודה ח"ד בהשמטות לסי' קג סק"ח סוף או' ב]. וה"נ א"כ לענין החלב, דהרי בהמה החולבת בשביעית, אכלה קודם השביעית מאכלי היתר, ואפילו אם תאכל בשביעית רק איסורים, אכילת ההיתר דקודם שביעית עדיין חשיבא לגורם היתר, ומבטלת כל האכילות שאח"כ מדין זה וזה גורם.

ועוד, דלפי סברת היד יהודה הנ"ל, אם אוכלת מאכלי היתר בשיעור שיש בו כדי לקיימה שלא תמות ברעב, חשיב גופה נמי גורם היתר, ואע"פ שרוב מאכלה מדברים האסורים, דהא כל מה שאכילת האיסור נחשבת כגורם אסור לגבי הבהמה, הוא רק משום שלא תתקיים בלא זה ותמות, ונמצא האיסור הוא שמעמידה לקבל המאכל, אך במתקיימת בלא האיסור ליכא לסברא זו, וא"כ יש להתיר החלב בשביעית, לפי המציאות הקיימת שאין כל מאכל הבהמות מן האיסור.

ואחר כל זאת, לא שייך לאסור נמי משום האי סברא, דלא עדיף החלב היוצא, מהבהמה עצמה דחשיבא איסור, דהא הבהמה עצמה שנתגדלה מן ההיתר עד שנת השביעית, נמי לא חשיבא איסור, ולא שייך א"כ לדון על חלבה כיוצא מן האסור. ובפרט, שיש לבאר באופן אחר להאי טעמא, אמאי בהמה שנתפטמה באיסור, לא חשיב גופה לגורם היתר לגבי בשרה, וכסברא שהביא בפרי תאר (יו"ד סי' ס סק"ד), דבהמה שנתפטמה באכילת איסור, לא דמיא לאגוז של ערלה הגדל בקרקע, דבאגוז קרקע ההיתר פועלת שבח גידולין בנטיעה, אבל במאכל איסור הפועל שבח בגוף הבהמה, לא חשיבא הבהמה לגורם היתר, כיון שהיא אינה עושה שום מעשה שבח, אלא רק מקבצת את שבח האוכל בגופה, ואדרבה, השבח נעשה בה ע"י האיסור. וטעם זה אינו שייך אלא לגבי בשרה, אבל לענין חלבה, שגופה שהוא ההיתר, ואכילתה שהיא האיסור, פועלים יחדיו את השבח בדבר האחר, שהוא החלב, ודאי דהוי 'זה וזה גורם', כמו בהמה שנתפטמה במאכל איסור ובמאכל היתר, וכמו עצים של איסור ותנור של היתר שהשביחו הפת, דמקרי שפיר 'זה וזה גורם' [כל היכא דליכא שבח עצים בפת, עי' פסחים כו ב].

ובעיקר הדבר, אי חשיב גופה כגורם היתר, בפרי חדש (יו"ד סי' ס) מסיק, דגוף הבהמה חשיב גורם היתר גם כדי להתיר בשרה [ושם ביאר דהתוס' אזלי לשיטתם, דבעינן ששני הגורמים יהיו בענין אחד, אבל רוב הראשונים פליגי וס"ל כרש"י. יעוי' תפארת למשה שם. ומדברי שו"ת פרשת מרדכי (או"ח סי' כב) עולה, דגופה חשיב גורם היתר לענין חלבה, אבל לא לענין בשרה, אלא שחשש שם לדעת התוס' דשני גורמים בשני ענינים לא חשיב 'זה וזה גורם'], וכן דעת הנשמת אדם (הל' פסח סי' קיט (קכד( או"ט), ערוה"ש (יו"ד סי' ס סעי' ו-ז) בדעת הרמב"ם [ודעת הפרי תאר שם, דלהרמב"ם לא חשיב 'זה וזה גורם' אלא בלא נתפטמה כל ימיה באיסורי הנאה, ועי' אבן האזל פ"ג מאיסורי מזבח הי"ד]. וכ"ה בשנות חיים למהרש"ק (עמ' פז בהשמטות) ובשו"ת ספר יהושע (או"ח סי' ג), דגוף הבהמה חשיב גורם היתר.

וברור הדבר, שאם נחשב גוף הבהמה לגורם היתר לענין החלב, אין סברא לחלק בזה אם הבהמה אוכלת גם מאכלים המותרים, ואם רוב מאכלה מהם, או אם היא יכולה להתקיים מהאיסור לבד, דכל זה שייך רק לגבי היתר בשרה, דלענין בשרה אין גופה חשיב כגורם היתר וכנ"ל, ואין לדון בה גורם היתר רק מצד מאכלי ההיתר שהיא אוכלת, אם חשיבי נמי לגורם היתר בה, שבזה נחלקו הפוסקים היכא דיכולה להתקיים מהאיסור לבד, או אם עיקר אכילתה ממנו, אי בכה"ג חשיב אכילת ההיתר לגורם היתר כדנתבאר לעיל, אבל בגורם דגופה כנגד גורם המאכל, לא שייך לדון ברוב ובעיקר, ופש

ג. דין קניית החלב

ועי' בפמ"ג שם (ד"ה ודע), דנקט דחלב בהמה שאכלה חמץ בפסח הוי 'זה וזה גורם' [ומסתימת דבריו יש להבין דגוף הבהמה הוא גורם ההיתר, שהרי לא הזכיר שם כלל לאכילת היתר, ולא פירש שהוא דוקא כשאכלה הבהמה גם מאכלי היתר, וכ"מ בדבריו בא"א (או"ח סי' תמח ס"ק י), עי"ש היטב בריש דבריו ובסו"ד] .

אמנם נראה שם בדבריו, דלקנותו מהנכרי חשיב כלכתחילה ואסור, עי"ש היטב. וכנראה, הוא לדעת האו"ה דלעיל (או' א), שאסר לקנות בהמה שנתפטמה באיסורים, וכדכתב הפמ"ג שם בריש דבריו דהדין עמו, כיון דהוי 'זה וזה גורם' ואסור לכתחילה. [אמנם צ"ב בעיקר הדבר, דהאו"ה יהיב טעמא משום מראית העין, ולא כתב שהוא משום 'זה וזה גורם'. אלא דמתבאר בפמ"ג שם, דלעיקר דינא ס"ל להאו"ה דלקנות חשיב כדיעבד, ולא החמיר בו אלא משום שאם יקנוהו, יבאו למימר דשרי זוז"ג לכתחילה].

ובשו"ת תורת חסד (או"ח סי' כא או' א) הסתפק בזה, אי במקום דאיכא זוז"ג מותר לקנותו, ואם קניה חשיבא כלכתחילה או כדיעבד [דהא בזוז"ג אסרו לכתחילה כמ"ש התוס' בפסחים כו ב ובע"ז מח ב] ומסיק משמיה דהגהות שערי דורא ושו"ת מהר"מ מלובלין (סי' קד), להתיר לקנות. וכ"ה ביד יהודה (סי' ס בפי' הקצר), דמותר לקנות, משום דחשיב דיעבד. ובח"ד (בהשמטות לסי' קג סק"ח או' א) כתב, דהפמ"ג עצמו בשאר מקומות דעתו כן. וכ"מ מסתימת הנשמת אדם (סי' קיט או"ט) ושאר פוסקים שהתירו חלב בפסח. וכן נקט בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' ריב), והביא ראיה מיו"ד סי' קכב ס"ו. ועי' יו"ד סי' קח בט"ז סק"ד בשם תו"ח (כלל לה), דהמנהג הוא להקל בקני' מן העכו"ם, ולא חשבינן הקני' כלכתחילה, והובא להלכתא בחוו"ד שם (חידושים סק"ז), ועי' דרכי תשובה שם (סק"כ). וכ"ה בשו"ת פרשת מרדכי (או"ח סי' כב) שהתיר לקנות, והוכיח דכה"ג חשיב דיעבד, ועי' בשו"ת רמ"ץ (או"ח סי' כח או' ו ד"ה ואף).

ד. אם מאכל ההיתר הוא סיבה לזה וזה גורם לדין החלב

עוד יל"ע, בהא דהשוו הפוסקים דין החלב הבא מבהמה שאכלה איסורים, לדין בשרה. ולכאורה, אם גורם ההיתר הוא דוקא כשהבהמה אוכלת ממאכלי היתר, ובשיעור שנחשבת אכילת ההיתר לגורם היתר בחלב, א"כ צ"ע טובא בהא דחשיב כה"ג 'זה וזה גורם', דלכאורה כיון דהוא תלוי בשיעור ההיתר, דאם תאכל כמות מועטת יהיה מעט חלב, ואם תאכל הרבה יהיה הרבה חלב, הוי כחלב של היתר ושל איסור שנתערבו, ולא הוי כ'זה וזה גורם'. ולא דמי כלל לדין הבשר, כי בשרה דבר אחד הוא, ומה שאכלה הן איסור והן היתר, גרמו לו לכולו לגדול ולהתפשט, וכן הוא בשאור של היתר ושל איסור, בצלול וקרוש הנמצאים בקיבה שהעמיד בהם חלב, וכן בכל מה שדנו בו בדין 'זה וזה גורם', שבכולם ע"י האיסור וההיתר נעשה דבר אחד, משא"כ בחלב שהחלב היוצא תלוי לפי כמות האכילה, ונמצאו האיסור וההיתר כל אחד גורם לעצמו, ואינם גורמים יחדיו לאיזו מציאות המורכבת משניהם וכנ"ל.

ואמנם אם נימא שגוף הבהמה הוא דחשיב גורם היתר בחלב, אתי שפיר, משום שאין גרמת ההיתר דגוף הבהמה, תלוי' כלל בכמות המאכלים שאוכלת, ושפיר דגופה ומאכלה זוז"ג יחדיו למציאות חלבה. [הן אמנם שבפמ"ג (או"ח סי' תמח א"א סק"י) כתב בסוף דבריו, דאם הבהמה אוכלת תבן מלבד החמץ, חשיב מחמת כן 'זה וזה גורם' לגבי חלבה, ולהנ"ל הוא צ"ע. אכן לפי מה שנתבאר לעיל בדעת היד יהודה, שרק כשאוכלת גם היתר, אז חשיב גופה לגורם היתר, יש לבאר כוונת הפמ"ג נמי בדרך זו, וטעם דחשיב זוז"ג דיש בו גורם היתר, הוא משום גופה ולא משום מאכלה].

ואפשר עוד לבאר, דאכן גורם ההיתר הוא המאכלים המותרים ולא גוף הבהמה, אלא שאין המאכל שאוכלת מתהפך לחלב, באופן דנמצאו ההיתר והאיסור בגדר תערובת בעלמא, אלא הוא נותן כח בבהמה וגורם לדם ושמנונית שלה להתהפך לחלב [עי' בקובץ שמועות חולין סט, ובשערי יושר ש"ג פכ"ב ד"ה ועפי"ז], וכשאוכלת מדברים המותרים והאסורים, תרוויהו גורמים בה כח זה, וא"כ לא שייך לחלק הכח בכמות החלב, לומר דחלק אחד ממנו נוצר מכח האיסור, וחלקו מכח ההיתר, ולכך הוי שפיר 'זה וזה גורם' לגבי חלבה, ושייך נמי לדון בו אם אכלה רוב מההיתר או מהאיסור, ואם יש באיסור לבד כדי ליתן בה כח ולגרום לחלב שיבא. [ועי' בשו"ת רמ"ץ או"ח סי' כח או' י, דמסברא זו יש לדון שאם אכלה מאכלי היתר מקודם, יש לצרפם לגורם היתר, דגם על ידם התהווה החלב].

ה. ביסוד היתר זה וזה גו

והנה אף אם נסבור דאין גופה חשוב כגורם היתר, המציאות היא שהבהמות ניזונות בשביעית גם ממאכלי היתר, כגון גרעינים ומזון יבש אחר המיובאים מחו"ל, ותבן וקש שאין בהם איסור ספיחין, ונחלקו בו האחרונים כמו שהתבאר לעיל, דלדעת הגר"א (יו"ד ריש סי' ס), בכה"ג דאכלה דברים המותרים בינתיים, חשיב 'זה וזה גורם' להתיר בדיעבד. אך לדעת הש"ך בביאור הרמ"א, כל היכא דעיקר אכילתה מאיסור, או שיכולה לעמוד גם בלא אכילת ההיתר, ה"ה אסור. וכ"ה גם לדעת הט"ז, פר"ח, כרתי ומג"א שהובאו לעיל (או' א), דבכה"ג שסגי באיסור עצמו לגרום, אף באיכא נמי היתר הגורם, לא חשיב 'זה וזה גורם' כדי להתיר. ועי' פרי תאר סי' ס סק"ד ד"ה נמצאת אומר.

ויסוד מחלוקתם, תליא בטעם ההיתר ד'זה וזה גורם', דהנה ברש"י (ע"ז מח ב) מבואר, דאגוז של ערלה וקרקע של היתר הוי 'זה וזה גורם', ובתוס' שם (מט א ד"ה שאם) הקשו, אהא דמדמי לה לילדה שסיבכה בזקנה דבטלה, דאינו דומה דהתם הוא אף למ"ד זוז"ג אסור, דכיון דסיבכה בטלה בזקנה וכדמשמע לשון 'בטלה'. ובר"ן שם (כא ב בדפי הרי"ף) תי', דאכן חד טעמא הוא 'ביטול' ו'זה וזה גורם', ד'זה וזה גורם' הוא מטעם 'ביטול', וכל היכא שאיסור והיתר גרם לו, הרי הוא כאילו נתבטל איסור זה. [והתוס' שהקשו ע"כ דסברי ד'זה וזה גורם' הוא מטעם אחר, עי' יד יהודה ח"ג בהשמטות לסי' קג סק"ח, ושערי יושר שער ג שלהי פכ"ה (כו) ד"ה ועפ"י מה שנתבאר, וד"ה והנה נתבאר לנו]. ואמנם רוב הראשונים פירשו כרש"י, וסברי ד'זה וזה גורם' הוא מטעם ביטול.

ו. בגדר איסור 'גורם'

ובביאור ענין הביטול דזוז"ג אף דהוא חד בחד, פירש בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' סח או' ו, ויו"ד ח"א סי' סא או"ט, ובסי' קו או"ד), דכיון ד'גורם' הוי איסור דרבנן וכמ"ש הר"ן בע"ז (ברי"ף כב ב) [ועי' שערי יושר שם ד"ה ובעיקר הענין], ובטל חד בחד לשיטת האו"ז (פסקי ע"ז או' רעא, הו"ד בש"ך יו"ד סי' קט סק"ט), או מטעם דחד בחד הוי ספק, וספק דרבנן לקולא. וכיו"ב כתב בשו"ת אבני מילואים (סי' ו ד"ה וכיון), דהא דילפינן מ"אחרי רבים להטות" דבעינן רוב בביטול, היינו כשיש איסור בעין, כמו בסנהדרין דהוי רובא ומיעוטא קמן, אבל ב'זה וזה גורם' כיון דליכא איסור בעין, לא בעינן רוב. אלא שלפי"ז, אי מדין ביטול קאתינן, יש לאסור ברוב איסור. [וכן לפי"ז אין שייך להתירו היכא דהוה מין במינו, או בדבר שיש לו מתירין, וכן באיסור שאיסורו במשהו, עי' בבית יצחק שם ובאב"מ שם]. וכ"ה בשו"ת רמ"ץ או"ח סי' כח או' ו. ובזה יש לבאר דעת הט"ז וסיעתו, דס"ל דבהתירא ד'זה וזה גורם', בעינן שלא יהא באיסור לבדו יכולת לגרום, דרק אז בטל חלק האיסור בחלק ההיתר, אבל כשהאיסור יכול לבדו לגרום בלא ההיתר, חשיב ולא בטיל, ואסור.

אמנם בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' כא או"ב) כתב, דכיון ד'גורם' אינו אסור אלא באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה, ע"כ דהטעם לאסור הוא משום שהגורם נחשב כהנאה, ומשו"ה בשני גורמים מותר, דהנאת האיסור אינה בשלימות, ואינה נחשבת כהנאה. ולפום האי סברא, מותר אפי' בגוונא דגורם האיסור גדול משל ההיתר, כיון דלמעשה אין ההנאה באה מן האיסור לבדו, ואין הנאת האיסור מושלמת [אלא שבתורת חסד שם לא כתב להדיא להתיר, אלא באין גורם ההיתר מרובה, וצ"ע]. וביד יהודה (בהשמטות לח"ג סי' קג) כתב, דבכל גוונא 'זה וזה גורם' חשיב כחד בתרי, כיון שהדבר הנוצר הוא היתר מצד עצמו, שהרי אין האיסור מעורב בו, ומצטרף עם גורם ההיתר כנגד האיסור [ובתורת חסד שם נמי הזכיר סברא זו, בלשון 'אם לא נדחוק' וכו'], ועי' בשערי יושר ש"ג שלהי פכ"ה (כו) מד"ה והר"ן ז"ל ואילך. וכ"ה להדיא באו"ז (הל' ערלה סי' שכד ובפסקי ע"ז סי' רה) שב'זה וזה גורם' מותר, אפי' גורם האיסור גדול יותר. וכ"כ בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' מב או' ה-ז) להתיר גם ברוב איסור. ועל פי זה נראה, דהוא הדין נמי באופן שיש בכח האיסור לבדו לגרום, שגם באופן זה מתבטל חלק האיסור מדינא דזה וזה גורם, ולא עדיף מהיכא שהאיסור הוא הרוב ואעפ"כ כיון שגם ההיתר גורם הוא בטל.

 

ז. דין זה וזה גורם כשאין האיסור מעורב בהיתר

ועל פי טעם זה יש מקום לומר, דעד כאן לא כתבו הפוסקים דלעיל [ט"ז, ש"ך, פר"ח, כרתי ומג"א] דבהיתרא ד'זה וזה גורם' בעינן שלא יהיה האיסור לבדו יכול להעמיד, אלא באופן דהאיסור מעורב עם ההיתר דומיא דהאי גוונא דמיירו בה התם, בדין חלב שהעמידוהו בקיבת איסור, דכיון ד'מעמיד' כנותן טעם, הוי כמעורב בו האיסור ובעינן רוב היתר לבטלו [וכן במלח שבתבשיל דמיירי ביה המג"א שהוא מעורב בו], אבל במקום דאין האיסור מעורב בהיתר, וכוחו בלבד הוא שגורם [כבהמה שנתפטמה במאכלי איסור, דהאיסור כבר נתעכל ונתבטל], אפי' אם האיסור לבדו יכול לגרום, או שיש בו רוב כנגד גורם ההיתר, אף הם מודו דמותר מטעמא ד'זה וזה גורם', אי משום דחצי גורם לאו כלום הוא, אי משום דחשיב ביטול וכנ"ל. [אמנם יעוי' בפר"ח סי' ס סק"ה דמדמה להו להדדי].

ועי' ש"ך (יו"ד סי' פז ס"ק לו) שמחלק מעין סברא זו, בין מחמץ בשאור של תרומה, למעמיד בקיבת איסור, דבמחמץ הוי נותן טעם ממש. ואף דמסיק התם דמפשטות דברי המרדכי לא משמע לחלק כן, היינו לענין הא שמחמץ ומעמיד שוין בדין זה, ועכ"פ אכתי י"ל את סברת חילוק זה, לחלק בין מחמץ ומעמיד דאיירו בהו הפוסקים, לשאר 'זה וזה גורם', וכנ"ל. ובשו"ת הר"ן (ריש סי' ע) כתב, דאם נתערב גופו של איסור לא מהני ביה התירא דזוז"ג, ובעינן רוב היתר כמ"ש בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' קו סו' או' ו, והוא כנ"ל.

אכן כל זה י"ל רק בדעת הפוסקים הנ"ל, אבל בדעת הרמ"א לפי מה שביארו הש"ך, דחשבינן לבהמה שרוב פיטומה מאיסור, כחד גורם לאסור, אכתי מוכח דלא חשיב כ'זה וזה גורם' אלא בדליכא רוב מהאיסור, אך במקום שהאיסור הוא הרוב, אין במיעוט ההיתר לאשוויי זוז"ג. ואמנם י"ל, דהרמ"א אזיל בזה לטעמיה, דס"ל דהיכא דנתפטמה הבהמה באיסורי אכילה נמי אסורה, ובע"כ דטעמא הוא משום דאמרינן דחשיב דהאיסור עצמו נבלע בבשרה, ומשו"ה בעינן רוב היתר כנגדו, כנ"ל.

ח. דין פירות איסורי השביעית באכילה ובהנאה

עוד יש לדון בו להיתר, מצד כלל איסורי שביעית השייכים במאכל הבהמות, דאיסור סחורה אינו אוסר הפירות כמבואר בחזו"א סי' כו סדר השביעית או' א ד"ה הרי, וסדר השביעית (לר"ז שפירא) או' ז. ובאיסור 'שמור' ו'נעבד' ו'נזרע' נמי יש המתירים באכילה,וכן היא דעת מרן החזו"א זצ"ל לעיקר הדין (קריינא דאיגרתא ח"א סי' קמז, דרך אמונה פ"ד ציהה"ל או' קפז, והלכה כד וציהה"ל שם, אז נדברו ח"ד עמ' לג, ותשובות וכתבים למרן החזו"א זצ"ל ח"ב זרעים סי' כד) ואף לדעת האוסרים באכילה מ"מ אין בזה איסור הנאה וכדלקמן (או' יא). וכן ספיחין אין בהם איסור הנאה וכדלקמן (או') , ויש הסוברים שלא אסרום אלא באכילה וכן יש לדון באיסור שביעית אחר הביעור, שאין בו איסור הנאה.

ט. פירות שביעית אחר זמן ביעורם

דהנה בדין פירות שביעית שהגיע זמן ביעורם, נקטינן להלכה שאם עבר זמן הביעור ולא ביערם בזמנו נאסרו הפירות, כדעת בית רידב"ז (סי' ח ס"ג) והחזו"א (סי' יא סק"ו, סי' יד סקי"ג ד"ה זבחים, וסי' כו בסדר השביעית או"א ד"ה פרי). ועי' מנחת שלמה (ח"א סי' נא סוף או' יז), שעיקר האיסור הוא משום קנס. הן אמנם דיש מן האחרונים שנקטו שיש בו גם איסור הנאה, כדמשמע בסדר השביעית שם, דכתב שאם לא הפקירם בשעת הביעור, הפירות טעונים קבורה או שריפה [כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה, עי"ש בסי' יא סק"ו ד"ה איברא], ומשמע שהם אסורים בהנאה, וכ"ה בתקלין חדתין (שקלים פ"ג ה"ב) בבעיא דמהו לצאת ביין של שביעית, וכ"כ משנת חכמים (בפתיחה ד"ה ואחר), ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קעד או"ב), דכ"ה דעת רש"י פסחים נב ב, ודעת הרמב"ם פ"ז ה"ג [ועי' שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ריא או"ג], מ"מ משאר ראשונים [תוס' קידושין ב ב ד"ה אתרוג, תוס' פסחים נב ב ד"ה מתבערין, חי' הר"ן שם, תוס' רי"ד שם נא ב, רמב"ן ויקרא כה ז] נראה, שהוא רק איסור אכילה. ועי' בספר גינת ראובן (חלק 'ביעורי זרעים' עמ' שכט), שהאריך בדעות הראשונים והאחרונים בזה, ועי' לקמן.

י. 'איסור הנאה' – איסור השתמשות

והתבאר בחזו"א (סי' יא סק"ו ד"ה ובתו' קידושין), דהוא איסור השתמשות, ואין עיקר הפרי באיסור הנאה. ובערלה (סי' ט ס"ק טו) כתב, 'ומ"מ אפשר דבשביעית אין איסור הנאה ככל שארי איסורי הנאה, שהרי אין מכונת התורה שלא ליהנות מפירות שביעית, ואדרבה הקפידה תורה שיהנה כדרך עיקר הנאתן'. וביאר דהוא איסור השתמשות, דאסור להשתמש בפירות שביעית לסחורה, וכן אסור להשתמש בהם אחר הביעור, ואסור להשתמש בספיחין. [ועי"ש שהוא להחמיר, דבנתערבו באחרים אין מועיל להוליך הנאה לים המלח, או למכרו חוץ מדמי איסור שבהן, כי מה שהוא נפסד בממונו אינו מועיל כלום, דסוף סוף משתמש בפירות שביעית, ואף אם אין כאן הנאת ממון, אכתי יש כאן שימוש האסור].

והוא מבואר לפי מה שכתב החזו"א שם (סי' יא סק"ו ד"ה ובענין), דמקור איסור אכילת הפירות אחר הביעור הוא מסברא, דכל שלא ביער בזמן הביעור, וביטל המצוה עד שאי אפשר עוד לקיימה, 'הוי בלאו הבא מכלל עשה ד'כלה לבהמתך מן הבית', שהותרו אחר שיכלה מן הבית אבל לא בשלא כלה, וכל שאוכל הוי כעובר על עשה דביעור באכילה זו'. כלומר, דלא נאמר בזה לא איסור אכילה ולא איסור הנאה, אלא שבהשתמשותו בלא קיום מצוות הביעור, הוא עובר בעשה דביעור. [וכיו"ב במנחת שלמה ח"ב סי' סו או' יד (תנינא סי' סח או"ב), דאף לדעת הסוברים דאיסור ההשתמשות בכלים הניקחין מהנכרי בלא טבילה הוא רק מדרבנן, היינו כשמשתמש בהן בזמן שאין באפשרותו להטבילן, אבל כשבידו להטבילן, הרי הוא מבטל בהשתמשותו מצות עשה דטבילת כלים]. וכן כתב החזו"א שם (ד"ה ובתו'), ד'הוא איסור מצד מצות ביעור, ואין עצם הפרי באיסור הנאה וכן צ"ל בדעת ר"ש משאנץ (על תו"כ פרש' א פ"א ה"י), דמשמע מדבריו דהיכא שלא ביער נאסרין הפירות גם בהנאה, ומאידך בחזו"א שם (ד"ה ובענין) ולעיל מינה בסק"ב, נקט בדעת הר"ש דאם מבערן הרי הם חוזרים להיתרם, וע"כ שאין בהם איסור בעצמותם, ואינו אלא איסור השתמשות קודם קיום מצוות ביעור.

ולפי"ז, אין להוכיח נמי מלשונות שאר ראשונים ואחרונים שכתבו דבנעשו בהם איסורי שביעית, או אחר זמן הביעור, הוו הפירות ב'איסור הנאה דאפשר דהמכוון הוא שאסורים ליהנות מהם ולהשתמש בהם, אבל אין גופם 'איסור הנאה.

י״א. דין איסור הנאה אחר זמן הביעור

דעת הרמב"ם והראב"ד (פ"ז ה"ג) דאחר זמן הביעור אסורין הפירות בהנאה ומבערן מן העולם [עי' חזו"א סי' יא סק"ז]. אלא דלהראב"ד יש חילוק בין היכא דכלה מתחום העיר, דמותרים ע"י הפקר, לכלה מכל הארץ [ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל] שנאסרו בהנאה וצריך לאבדן [עי' חזו"א שם סק"ח]. וי"ל דמה שכתב בעל הטורים (שמות כג יא) דאחר הביעור חייבים בשריפה, אזיל לדעת הרמב"ם. ואפשר דיש לומר כן גם בדעת שאר ראשונים, שכתבו דשביעית אחר הביעור הוי 'איסור הנאה', דהוא משום דסבירא להו כהרמב"ם.

ואמנם אנן דלא קיי"ל הכי להלכה, אלא כדעת הרמב"ן ושאר ראשונים, דמבערן בהפקר ויכול לחזור ולזכות בהם, וכדפסק הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' כג, ובכס"מ פ"ז הלכה ג בשם מהר"י קורקוס, וכ"ה בשו"ת מבי"ט ח"ג סי' מה, שו"ת מהרי"ט ח"א סי' מג, חרדים פרק נה, של"ה שערהאותיות או' ק' קדושת האכילה ס"ק נב, שנות אליהו פ"ט מ"ב, פאת השולחן סי' כז (ח) ס"ג ורידב"ז שם, שערי צדק סי' יט, ספר השמיטה פ"ט ס"ח. ומייתי לה להלכתא בחזו"א סי' יא סק"ז סוד"ה וירק, וסוד"ה ומה שהק' מב"ק, [ושנה ושילש כן להלכתא למעשה בסי' כו בסדר השביעית או' א סוד"ה פרי, או' ב, או' ה ד"ה קנה, או' ו ד"ה אם]. ובכפות תמרים (יומא פג א ד"ה ולענין הלכה) כתב, שכן נהגו חסידים ואנשי מעשה בירושלים.

ומעתה, למנהגינו דנקטינן כדעת הראשונים דקיום מצות ביעור הוא בהפקר, שפיר י"ל דבעבר ולא ביער בזמנו, הגם דנאסרו הפירות בכל השתמשות, מ"מ אינם 'איסור הנאה' בעיקר הפרי, ואין לנו לחוש לדעת כל הנהו ראשונים, דסברו דאחר זמן הביעור הוו הפירות ב'איסור הנאה', כיון דקיימו בשיטת הרמב"ם דלא נקטינן כוותיה בהא.

י״ב. איסור השתמשות' מבטל שווי הדבר

אכן אף לדעת החזו"א דאינו 'איסור הנאה' בעצמותו, מ"מ אינו שוה כלום, דהא אינו רשאי להשתמש בו לשום דבר, וכדכתב בזה החזו"א (סי' יא סק"ו ד"ה ובתו'), לבאר הא דכתבו התוס' (קידושין נו ב סוד"ה המקדש) דהמקדש בפירות שביעית לאחר הביעור הוי בכלל המקדש באיסוה"נ 'וכונתם שאסור הוא ליהנות בהן כל שלא ביער, וכן האשה א"א לה ליהנות אלא חייבת להפקירן. ומשמע מדבריהם, דרחמנא לא אפקרי' לאחר ביעור, אלא הוא חייב להפקירן, ומ"מ יש בהם דין איסור הנאה כחמץ בפסח וכתב לפי"ז, דמש"כ התוס' (קידושין נח א ד"ה ושני) דשביעית אינה אסורה בהנאה, היינו אפי' אחר הביעור, דאיסור הוא מחמת מצות ביעור, ואין עצם הפרי באיסור הנאה.

וזהו ביאור דברי הירושלמי (קידושין פ"ב סו' ה"ח) דאיתא התם 'מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן'. ופי' הריטב"א (קידושין נו ב) 'שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואין להם דמים, ומעות שנתן לו לוקח בהם, גזל הם בידו או מתנה', ולעיל מינה (ד"ה והא דלא קתני) מבואר דהמקדש בפירות שביעית אחר זמן הביעור אינה מקודשת, והוא כנ"ל. [יעוי' בקובץ שיעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים סי' א או' ה, דדעת הירושלמי דאיסוה"נ דאורייתא אינו בתורת ממון, ואיסוה"נ דרבנן אינו שוה כסף. וא"כ י"ל דה"ה איסור השתמשות].

ולפי"ז בכל מקום שימצא, דהמקדש בפירות שביעית אינה מקודשת, אין להוכיח מגוף הדין דפירות שביעית הוו 'איסור הנאה' בעצמותן, וכמבואר דהאי דינא אף אם יש בהם רק איסור הנאה בהשתמשות. אכן מדברי הרמב"ן והרשב"א (קידושין נו ב), שהקשו אמאי לא תנא ע"ז בכלל המקדש באיסוה"נ, ולא הקשו משביעית אחר זמן הביעור, ומ'נעבד' דס"ל להרמב"ן והרשב"א דאסור ,משמע דלדעתם אין בשביעית איסור הנאה כלל, וצ"ע.

י״ג. איסור ספיחין גדרו איסור השתמשות

וכיו"ב כתב החזו"א לגבי ספיחין (סי' יג ס"ק טז ד"ה ויש) 'דאין ספיחין איסור הנאה אלא אסרו אכילתן ושאר תשמישין'. [ויל"ע בדבריו בסי' י ס"ק יז ד"ה והא דאמר, שכתב דאפשר דאין לו זכיה בספיחין עי"ש, ואם אינן איסור הנאה, למה אין לו זכיה בהם. ואפשר דלא אמר כן התם אלא רק לר"ע דס"ל דספיחין מדאורייתא, וצ"ע]. ובכלל איסור השתמשות שיש בספיחין, שאסור לזורען לכתחילה בשביעית כדמבואר בחזו"א (סי' ט סק"ד ד"ה ר"מ), ואסור להאכילם לבהמתו (שם סק"ו ד"ה שם), ואסור לצבוע מקליפי ספיחי שביעית (סי' יא סק"ו ד"ה איברא). וכן פסקו בקובץ תשובות (ח"ב סי' קפג או"ה) ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קפד או"ב ד"ה והנה), דאין ספיחין איסור הנאה. [וכתב בשבט הלוי שם, דמשום איסור השתמשות, אסור להדליק בשמן קטניות וכיו"ב של ספיחין].

אכן בהלכות ערלה (סי' ט ס"ק טו) כתב החזו"א 'ואמנם כל מש"כ נסתר מדברי התוס' וצ"ע'. והוא משום דמדברי התוס' (זבחים עב ב ד"ה כולן ידלקו) שכתבו דבגד שצבעו בקליפי שביעית ונתערב באחרים, יוליך הנאה לים המלח [וכ"ה בתוס' הרא"ש יבמות פא ב ד"ה כולן, וע"ז מט א ד"ה יוליך], מוכח שהוא איסור הנאה בעצמותו, ולא רק איסור השתמשות, דהא אף אחר הולכת הנאה לים המלח, הרי הוא משתמש בספיחין או בפירות אחר הביעור כשלובש הבגד, ואף אם אין כאן הנאת ממון, אכתי יש כאן שימוש האסור.

אמנם, כל זה הוא למאי דס"ל להחזו"א שם בתחילה לפרש ד'בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק', היינו דצבעו בקליפי ספיחין, או שצבעו אחר הביעור ועבר ולא ביער, או בצבע לאחרים בשכר דהוי איסור סחורה, ומשום דיש שבח סממנין על גבי בגד, וחשיב כמשתמש בספיחין או אחר הביעור או בסחורה. אך למה שהכריח שם (בד"ה ויש לעי') דדברי התוס' הם דוקא אם אין שבח סממנין ע"ג בגד, שהאיסור נחשב כבר כמבוער מן העולם, ולא חשיב שמשתמש בבגד באיסור ספיחין וכו', א"כ לפי"ז צ"ל לדעת התוס' ד'בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק', הוא רק לרבי אליעזר במתני' פ"ח מ"ט, דס"ל ד'עור שסכו בשמן שביעית ידלק' משום קנסא שלא יהנה מהאיסור, ולכן מועיל מה שמוליך הנאה לים המלח, או שמוכרו חוץ מדמי האיסור שבו, שבאופנים הללו אינו נהנה מהאיסור, ולפי"ז שוב אין ראיה מהתוס' דאינו איסור השתמשות, כיון דמיירי באופן שאין בו השתמשות.

י״ד. איסורי שמור נעבד ונזרע

ולפי מש"כ החזו"א 'דבשביעית אין איסור הנאה ככל שארי איסורי הנאה' וכו', ה"ה א"כ לגבי שאר איסורים כ'שמור' 'נעבד' ו'נזרע', דאף להדעות שהם אסורים אף בהנאה, נמי הוי רק בגדר איסור השתמשות, ולא דהוי 'איסור הנאה' בעצמותן.

והנה לענין 'שמור', כתב החזו"א (סי' כו סדר השביעית סק"א ד"ה עבר) 'עבר הבעלים ולא הפקיר כרמו, והחזיק בו כשאר השנים, נאסרו הפירות לכל אדם, ואסור לאוכלן, ואסור ליתנן לבהמתו'. וכ"כ בשו"ת דברי יואל סי' צז או"ה. וכן משמע בתוס' (סוכה לט ב ד"ה בד"א) דהקשו על דעת ר"ת שאוסר שמור, ממ"ש בגמ' שהלוקח מן המשומר אסור, מפני שמוסר דמי שביעית לחשוד, ומשמע דהפירות מותרים באכילה, דאם שמור אסור, וכי דרך לקנות דבר האסור. ומוכח מדבריהם, דלר"ת אסור אף ליתנן לבהמתו, דאם היה מותר, אמאי תמהו וכי דרך ליקח וכו', הא אפשר דקונה כדי ליתנן לפני בהמתו [ואכן כן תירץ בערוך לנר שם, דלר"ת שרי שאר הנאות, אמנם מהא דלא תירצו כך בתוס', משמע דס"ל דלר"ת אף הוא אסור]. וכן נראה למאי דדריש בתו"כ (בהר פ"א ה"ג) 'מן השמור אי אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר', דלישנא ד'אי אתה בוצר' משמע דנאסר לכל הנאותיו [כדכתב בדרך אמונה פ"ח הי"ב בביהה"ל. ושם כתב דלדעת הסוברים שהוא נלמד מדכתיב (ויקרא כה ) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשינן בתו"כ (בהר פ"א ה) 'מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור', משמע דאינו אסור אלא באכילה].

ומדנקט החזו"א לגבי שמור לשון 'אסור לאוכלן ואסור ליתנן לבהמתו', וכהאי לישנא דנקט לעיל מינה לגבי איסור ספיחין 'ואף ליתן לבהמה אסור', ולא כתב בסתם שהפירות אסורים בהנאה, משמע ד'שמור' נמי אינו איסור הנאה כספיחין. וכ"מ בשו"ת דברי יואל שם, וכ"כ בדרך אמונה שם, עי"ש הוכחתו. [אמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קעד וח"ז סי' קעט) נקט, דלר"ת שמור הוי איסור הנאה, והוא דאסור אף שלא כדרך הנאתו, דבקרא כתיב "את ענבי נזירך לא תבצור" ולא כתיב ביה לשון 'אכילה', וכדמתבאר מגמ' פסחים כד ב].

ובאיסורי 'נעבד' ו'נזרע', לכאורה תליא בטעמי האיסור (הובאו לעיל הע' א והע' ז), דאם הוא משום קרא ד"לא תאכל כל תועבה" (דברים יד ג) וכדדרשינן (שבת פט ב, ע"ז סו א, חולין קיד ב) 'כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל', נראה דהוי 'איסור הנאה' בעצמותו כדאיתא בחולין שם [אמנם עי' שו"ת ישועת משה ח"א עמ' שב, בשם ספר משנת אליעזר]. וכ"נ בשו"ת נחפה בכסף יו"ד סי' ד, ואע"פ דמיירי שם באיסור 'נזרע', מ"מ בכל דבריו שם לא נחית לחלק בזה, ולא הזכיר גם מאיסור ספיחין. ועי' חי' חת"ס פסחים מז ב ד"ה כתישה. אכן כיון דלא קיי"ל כהאי טעמא דהוא משום "לא תאכל כל תועבה", ונקטינן דאינו איסור תורה, אלא משום קנס דרבנן, כמבואר בחזו"א (סי' ג ס"ק כה ד"ה שם הכ"ט), דינו כשמור. ועי' היטב בחזו"א סי' י ס"ק יב ד"ה ירושלמי מעשרות.

ולהסוברים דאיסורו מדדרשינן בתו"כ (בהר פ"א ה"ה) לקרא ד"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", 'מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור' [והיינו 'נעבד' ומלשון "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב טו)], דהגדר בזה הוא דלא נאמר בו איסור באכילה או בהנאה, אלא דבשעה שאוכל או נהנה הרי הוא מבטל העשה. ובפרט דבקרא ובדרשת התו"כ לא משמע אלא לענין אכילה, וכ"מ לשון תוס' ר"ה ט א ד"ה וקציר, וכ"מ לשון הגר"א (בירושלמי פ"ט ה"א) דכתב 'הנזרעים ביד בשביעית, אסורים באכילה מדאורייתא'. ועי' שו"ת ישועת משה (ח"א עמ' שב ועמ' שפ, וח"ד סי' טז) דמבואר שם דשמור ונעבד אינן אסורים בהנאה.

ט״ו. איסורי שביעית השייכים בבהמה חשיבי איסורי אכילה

ולמתבאר דכל איסורי שביעית השייכים במאכלי הבהמות, אינם 'איסור הנאה' בעצמותם, א"כ הוי דינם כאיסורי אכילה גרידא, ולדעת רוב הפוסקים, בהמה שנתפטמה באיסורי אכילה מותרת, גם היכא דאינה אוכלת היתר כלל, וכמש"כ האו"ה ומרדכי [כמבואר בש"ך יו"ד סי' ס סק"ה, ומוכח בד"מ שם ובתורת חטאת כלל סה, דס"ל להרמ"א דפליגי אתוס' דתמורה], פסקי תוס' תמורה פ"ה סי' כ [ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' עב], האגודה הו"ד בש"ך שם, הרמב"ם והרע"ב דסברי דאין הלכה כרחב"א כמצוין בש"ך שם, מנחת יעקב כלל סה [ונקט כן גם בדעת הש"ך], כנה"ג שם בשם מורו [המהרי"ט], פרי חדש שם [שמתיר אפילו לכתחילה לפטמה באיסורי אכילה], פרי תאר שם סק"ד, החיד"א במחזיק ברכה שם [עי"ש שציין לכמה פוסקים שסוברים כן], כנפי יונה שם, ערוה"ש שם ס"ו, ישועות יעקב שם [ובאו"ח סי' תמח], יד יהודה שם [דמתיר לפטמה אפי' לכתחילה], ועי' בכף החיים שם שציין חבל פוסקים דס"ל כן, ועי' שו"ת פני יהושע ח"א יו"ד סי' ד וא"כ יש להתיר לפי"ז את החלב, גם באופן שמאכל הבהמות הוא רק מאיסורי שביעית, וכל שכן כשאוכלים גם מהיתר, אע"פ שהוא מיעוט.

ט״ז. התירא דמרן הגרי"ז זצ"ל

בספר בית אב (סי' עו) הובא, שבשנת תשי"ב לא היתה בירושלים אספקה מסודרת של אוכלים הנקיים מחשש שביעית, והי' עיקר מאכלם של שומרי שביעית החלב ותוצרתו, ואלו כל ירק וצמח לא בא לפיהם, והיו רבים שחלו ונחלשו מחמת זה. וכשבא בעל ה'דברי יואל' זצ"ל לביקור, פסק לרבים לאסור גם את מאכלי החלב, מחמת שהבהמות היו אוכלים ספיחים מהמצוי להם, וחרדה העיר. והיה מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל מיצר ודואג על הדבר, כי חשש לבריאות בני העיר [אם כי הוא עצמו וב"ב לא בא מאכל חלב לפיהם].

ושם 'ואמר [הגרי"ז] שרצונו לעיין בסוגיא ההיא, ולמד עמי אז סימן ס בשו"ע ביו"ד ובש"ך שם בעיון רב (כי המציאות היה שסודר ע"י הבד"צ שעיקר סעודת הבהמות פ"א ביום היה היתר, רק זולת זה אכלו ספיחים המזדמנים) ונו"נ בכל השיטות בנדון זוז"ג באסור אכילה שאין בו אסוה"נ, דעת המתירים והאוסרים, וגם דעת הפלתי, ויגע ועמל למצוא סמך היתר לבני העיר, וכעבור חצות הלילה בירר ההיתר, דשביעית דרבנן, ואינו אסוה"נ בצרוף דעת הש"ך שלא כהרמ"א, וצווה לי להגיד בחוצות כי פסק שמותר לאכול מאכלי חלב לפרסם הדבר בשמו [אע"פ שלעולם היה נמנע בירושלים לפסוק לרבים כאן יצא מגדרו מחשש פיקו"נ] וכן עשיתי וכל מי שפגשתי בלכתי לביתי סיפרתי לו. ולמחרת לפנה"צ כשהאדמו"ר מסטמר זצ"ל בא להתפלל בבהמד"ר ונודע לו הכרעת מרן זצ"ל, מיד ציוה לשמש להכריז בנוכחותו כי חוזר בו ומצטרף להיתר, ושקטה העיר'.

עכ"פ מבואר, כי אף שנזקק הגרי"ז זצ"ל לענין, מפני חשש חולי ובריאות האנשים, מ"מ לא התיר מטעם זה. וכן מבואר שעל אף שדן בדברי הפלתי, מ"מ לא צירפו להיתר .ויסוד ההיתר שלו הוא משום ששביעית דרבנן ואינה איסור הנאה, וכדעת הש"ך דאין לאסור אלא באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה.

ופשוט לכל, שספיחין העולין מאליהן בשדות, אין בהם שיעור לאלפי הבהמות החולבות, וודאי שלא היו משמטים את שדותיהם כדת של תורה, וכשאכלו הבהמות בשאר היום 'ספיחין המזדמנים', היה זה מ'נזרע' ו'שמור' ו'נעבד', אלא מפני שנקטינן להלכתא בכולהו דמותרים באכילה וכ"ש בהנאה כדלעיל ליכא נפ"מ בהו לענין החלב, ולא פש לדידן אלא איסור ספיחין.

וגם אם נחליט דלא היה שם אלא 'ספיחין המזדמנים' כפשוטו וכמשמעו, שגדלו מאליהן בשדות המשומטות של הקיבוצים, ובזה הוא שהתיר מרן הגרי"ז זצ"ל, וכיום איכא למיחש טפי משום דאיכא נמי איסורי 'שמור' ו'נעבד' ו'נזרע', הא כבר נתבאר לעיל בארוכה מדברי מרן החזו"א זצ"ל, דגם לדעת המחמירים בשאר איסורי שביעית, מ"מ כולהו אינן 'איסורי הנאה', וגדרם אינו אלא איסור השתמשות, נמצא דהיתר הנ"ל דמרן הגרי"ז זצ"ל שריר וקיים, ויש לסמוך עליו גם בזמנינו.

י״ז. דין חלב הפרה

העולה מכל הנ"ל כמה וכמה טעמי היתר לחלב בהמה האוכלת מאיסורי שביעית.

א. דלדעת רוב הפוסקים (כדלעיל או' יב) בהמה שנתפטמה באיסורי אכילה לא נאסרו בשרה וחלבה, וא"כ יש להתיר את חלב הבהמות שנתפטמו באיסורי שביעית, אפילו לא אכלו מאכלי היתר כלל, למבואר דאיסורי שביעית הוו איסורי אכילה ולא איסורי הנאה.

ב. אף לדעת הסוברים שאיסורי ספיחין, שמור ונעבד, וכן פירות אחר זמן הביעור, הוו איסורי הנאה, מ"מ יש להתירם בדיעבד ]וכבר התבאר לעיל במאמר זה באות ג, דלקנות החלב חשיב דיעבד[ משום 'זה וזה גורם', לסברות דלעיל (או' ב) דגופה חשיב גורם היתר לענין החלב.

ג. כיון דחלק ממאכלם אינו מאיסורי שביעית, כגון גרעינים הבאים מחו"ל, ותבן וקש שאין בהם איסור ספיחין כנ"ל (או' ה) [וזמן ביעורם, הוא בתחילת שמינית, כדאיתא בסדר השביעית (לר"ז שפירא) או' יא, ומזמן זה אין לצרפם למאכלי היתר], ובפרט אם נצרף את דעת המקילין ד'שמור' ו'נעבד' וכן 'נזרע' אינם איסורי אכילה, כהכרעת החזו"א

ד. דעת הגר"א דלעיל (או' א) דלא בעינן שיהא רוב מאכלה במאכלי היתר, גם אם אין גופה נחשב לגורם היתר [וכן הוא לשאר פוסקים דלעיל (או' ה) דס"ל דלא בעינן רוב היתר לאשוויי 'זה וזה גורם'], ואפשר דגם הט"ז וסיעתו מסכימים בכה"ג כמ"ש לעיל (או' ו).

ה. צירוף דעת הסוברים (לעיל או' ב) שדוקא בנתפטמה כל ימיה באיסורי הנאה אסורה, ובהמה החולבת בשביעית, הרי נולדה לכל הפחות ב' שנים קודם, ונתפטמה בהם במאכלי היתר.

ו. נוסף על כל זה דעת הפלתי (יו"ד סי' ס) שהתיר אפילו בנתפטמה כל ימיה באיסורי הנאה, מלבד איסורי הנאה האסורין גם שלא כדרך הנאתן, עי"ש. [ובערוה"ש (שם ס"ז) כתב דכן הסכימו רוב הגדולים, וגם דעת הש"ך והפר"ח נוטה לזה, ועלפי זה התיר החלב הבא מבהמה שאכלה חמץ בפסח, וכן את בשרה].

ז. צירוף דעת הפר"ח (יו"ד שם) שמתיר בכל האיסורין, וכ"פ הנשמת אדם הלכות פסח סי' קיט (קכד) או' ט, וערוה"ש יו"ד שם סעי' ו-ז, וכדלעיל (או' ב).

הן אמנם דבאופן שעיקר מאכלה מ'שמור', יש מקום להחמיר שלא לשתות מחלבה, לחוששים לאיסור שמור, ובפרט, להשיטות דלעיל (או' יא) דהוי איסוה"נ. וכן כשעיקר מאכלה מ'נעבד', יש מקום להחמיר להאוסרים נעבד, ובפרט במה שנזרע בשביעית, דבזה י"א שהוא איסור תורה ד"לא תאכל כל תועבה", ויש בו אף איסור הנאה. וכן יש מקום להחמיר כשעיקר מאכלה מספיחין, דבכל כהאי גווני בצרי להו טעמי ההיתר הנ"ל. מ"מ לעיקר דינא גם בכה"ג יש לסמוך להיתר, וכדמצינו בפוסקים שהתירו חלב בהמה האוכלת חמץ בפסח. ואף לדברי האוסרים בזה, ברובם הוא משום חומרא דחמץ שאינו בטל ברוב, וממילא אינו שייך לאיסורי שביעית. עי' משנה ברורה (סי' תמח ס"ק לג) שכתב 'ולענין חלב של בהמה שאוכלת חמץ, אפילו היא של נכרי, נחלקו אחרונים בזה', ובשעה"צ (או' פה) ציין לשערי תשובה [שציין לדבריו בשו"ת בית אפרים (או"ח סי' לה) דבגוונא שהאכילה הנכרי חמץ, יש להתיר בלא 'זה וזה גורם', ושאר איסורי הנאה מותרים ב'זה וזה גורם'], לנשמת אדם [כלל קיט או' ט, שמתיר משום 'זה וזה גורם', דגוף הבהמה חשיב גורם היתר, ומסתימתו משמע נמי דשרי לקנות], לתשובה מאהבה [ח"ג סי' שכה, שהביא דהגאון רבי דוד אפנהיים הכריז לאסור, ונו"נ בזה, ובמסקנתו חושש לאסור, משום דלפי המציאות שהיתה בזמנו, הוי נתפטמה כל ימיה באיסור, וחייש לדעת האוסרים בזה גם באכלה בינתים גם מדברים המותרים, בשגם לדעת המתירים הוי בדיעבד], ולשדי חמד [מערכת חמץ ומצה סי' ב או' ד, עי"ש שאסף דברי הפוסקים מילתא בטעמא]. ועי' מנחת ברוך (סי' סו-סז) בביאור דעת החיי אדם והבית אפרים.

ביד יהודה (סי' ס) מתיר אם לא נתפטמה באיסור הנאה כל ימיה [ועי' חלקת יואב מהדו"ת סי' כ ד"ה ואף דלכאורה]. ובשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' קכז) מתיר החלב והבשר היכא שנתפטמה באיסורי הנאה, כיון דחשיב כח כחו דהאיסור, ודמי לחליפי חליפין, עי"ש, וכן התיר בשנות חיים למהרש"ק עמ' פז בהשמטות [ומ"ש שם להיתר זה דוקא בנכרי, הוא משום דחמץ של ישראל איסורו במשהו, עי"ש], מעשה רב (סי' קפג) שהתיר לחלוב בהמות נכרי שאוכלות חמץ בפסח, ובשו"ת ספר יהושע (או"ח סי' ג) מצדד להתיר בחמץ בפסח, ועי' שו"ת פרשת מרדכי (או"ח סי' כב) דמסיק 'שבעל נפש יחוש לעצמו, אבל אין למחות ביד הנוהגים היתר, שיש להם על מה לסמוך'. שו"ת רמ"ץ (או"ח סי' כח) שהתיר רק באוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים. ובשו"ת תועפות ראם (או"ח סי' יג) נמי צידד להתיר, אלא שחש לדברי הפמ"ג, והתיר לכתחילה רק באוכלת מדברים המותרים. ובדעת תורה למהרש"ם (יו"ד שם סקי"ב) מתיר, וציין לפמ"ג בא"א סו"ס תמז, שכתב בפשיטות שהמנהג הוא להתיר, אלא שבעל נפש יזהר בזה, אא"כ הבהמה אוכלת גם ממאכל היתר. ועי' שו"ת חסד לאברהם (תאומים) תנינא או"ח סי' מח.

בכנפי יונה (יו"ד סי' ס) מחמיר בפיטום שנתגדלה ממנו, דדמי טפי לתערובת היתר ואיסור מל'זה וזה גורם', ואע"ג דנתעכל, מ"מ הרי הוא כבכל איסורי הנאה דאפרן אסור, וסיים דיש להחמיר בזה בכל איסורי הנאה, כיון שיש מהאחרונים המחמירים כן. וסברתו שייכא גם לענין החלב. אכן בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' קכז) השיב על דבריו, דאף דאין שינוי מועיל באיסורי הנאה, היינו בשינוי הנעשה ע"י מעשה אדם, אך בשינוי הבא ע"י אכילת הבהמה, שהוא שינוי דממילא הבא בטבע בידי שמים, בכה"ג הוא שינוי המועיל דמהני אף בע"ז, והתיר מה"ט חלב בהמה האוכלת חמץ כל ימי הפסח לכו"ע.

י״ח. דעת המשנה ברורה

במשנה ברורה שם מסיק 'ודעת הפמ"ג להתיר החלב שחלבו אחר מעת לעת שאכלה חמץ, ויש מקילין אפילו בו ביום, אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים' [והוא דעת הישועות יעקב או"ח סוף סי' תמח]. והנה בישועות יעקב (יו"ד סו' סי' ס) מצדד לאסור החלב בפסח, וז"ל 'ומה שנוהגין לקנות החלב מן הנכרים מטעם דלא נתפטמה כל ימיה באיסור, ולפמ"ש יש בזה מקום עיון, כיון דבחמץ אף זה וזה גורם אסור, משום דלא מהני ביטול, דיש לו מתירין לאחר זמנו או דמשום חומרא דחמץ, א״כ מהראוי לאסור החלב בחג הפסח אף שאין כל מאכלה רק חמץ'. וכוונתו למבואר במג"א (סי' תמה סק"ה), דחמץ כיון דאיסורו במשהו ל"מ ביה היתרא דזוז"ג, דזוז"ג מטעם ביטול וכנ"ל. [ובדעת המג"א האריכו האחרונים, עי' במחצית השקל שם, דס"ל דלא החמיר המג"א אלא באבוקה כנגדו, ועי' פמ"ג שם, ונשמת אדם כלל קיט ס"ט, ואכמ"ל].

אמנם באו"ח (סו' סי' תמח) כשהעתיק הישועות יעקב כל אריכות דבריו ביו"ד שם, השמיט את סברתו הנ"ל לאסור החלב [והוא משום דמסיק לעיל מינה (סי' תמה סק"ד ד"ה נחזור), דלא שייך להחמיר בזוז"ג בחמץ מטעם דאיסורו במשהו ואינו בטל, אלא בגוונא דמיירי המג"א שם, שאפה על גחלים מחמץ ששרפו, עי"ש], ותחת זה סיים דבריו וכתב 'גלל כן אני מורה ובא להתיר החלב, רק שתאכל שחרית וערבית דברים המותרים. ואם אפשר להמתין מעת לעת, מה טוב'. [והוא מטעם זוז"ג, וס"ל דלא די דאיכא נמי אכילת היתר, אלא צריך שיהא רוב היתר, או שתוכל לעמוד על ידו, כאכילת שחרית וערבית, ועי' לעיל או' ה].

ומ"מ אפי' למה שצידד להחמיר ביו"ד כנ"ל, וכל שכן למאי דמסיק באו"ח להקל בזה, באיסורי שביעית דאין איסורם במשהו, מותר החלב מטעם זוז"ג, ומדברי המשנ"ב הנ"ל משמע דיש לסמוך להתיר כוותיה, ולא חיישינן למעשה לחומרת הפמ"ג דלקנות חשיב כלכתחילה.

י״ט. דין בשר הבהמה והעוף

אכן כל האמור הוא לענין חלבה, וה"ה לענין ביצי עופות המתפטמים בשביעית במאכלים הבאים מאיסורי שביעית, אך לענין בשרה יש לדון, דהן אמנם שאינו מצוי בבהמות שיתפטמו כל ימיהן באיסורי שביעית, אך בעופות, שמגדלים אותן כחמשה או ששה שבועות, מצוי הדבר כשתהיה התערובת שמאכילים אותם משל איסורי שביעית, ובזה חמור הדין יותר מחלב, כיון דלדעת רוב הפוסקים, לגבי בשרה לא חשיב גופה גורם היתר, לאשוויי 'זה וזה גורם' וכנ"ל (או' ב). [ואף דבחלקת יואב מהדו"ת סי' כ ד"ה ואף דלכאורה, נקט להיתרא בבהמה משום שאינה יכולה לחיות ולהתקיים מאכילה לבדה [כדקיי"ל ביו"ד ריש סי' לג], וכיון שהיא צריכה גם לשתות, הוי 'זה וזה גורם' ומותר, מ"מ צ"ע בסברא זו, דאפשר דלא שייכא אלא בבהמה שכבר נתפטמה וגדלה כל צרכה במאכלי היתר, שאין עתה במאכלי איסור שאוכלת ומתקיימת בהם כדי לאוסרה, מפני שהיא גם שותה מן ההיתר, אך בעופות שנתפטמו ונתגדלו באיסורי שביעית, ועיקר גדילתם מהם, בהא נראה דאין מקום להתיר ע"י שתיית ההיתר, ולהחשיבו משום כך כ'זה וזה גורם'].

והן אמנם דגם בזה אכתי יש לסמוך על האי טעמא דלעיל (או' יב) דאיסורי שביעית חשיבי כאיסורי אכילה, וכדנתבאר (או' יג) דעל טעם זה סמך מרן הגרי"ז זצ"ל למעשה להורות היתר לרבים, ובפרט אם בתערובת זו יש גם ממאכלי היתר, דבזה יש עוד טעמים לצרף להיתר כמפורט לעיל (או' יד). מ"מ בהא בצרי להו טעמי ההיתר טובא, ובפרט להמחמירים באיסור 'שמור' ו'נעבד' ו'נזרע', כדנתבאר לעיל (או' טו) כדעת הסוברים דהוו איסורי הנאה.

כ. איסורי שביעית אינם איסור 'חפצא'

ואמנם דעת מו"ר מרן הגריש"א זצ"ל, דהא ד'גורם' חשיב איסור [ובעינן לדין 'זה וזה גורם' כדי להתירו] הוא דוקא באיסור חפצא ,אבל באיסורי שביעית, שלא אסרום חכמים אלא מטעם גזירה וקנס, אינם נידונים כגורם איסור, ולא בעינן בהו להיתר ד'זה וזה גורם'. ולפי"ז, אין נפ"מ בכל הנ"ל לענין בהמה ועוף שנתפטמו ונתגדלו באיסורי שביעית, והבשר, החלב והביצים, מותריםועל פי סברתו, דרק איסור חפצא חשיב גורם איסור, יש לומר בבהמה שנתפטמה בכל איסורי הנאה דרבנן, דאין לאסור הבשר והחלב, גם באופן דאי הוי האיסור מדאורייתא, לא הוי שייך בי' היתר דזוז"ג. דהא באחרונים כתבו לדון, דאיסור דרבנן אינו איסור חפצא, עי' בזה בקובץ הערות סי' ח או' טו, קונטרס דברי סופרים סי' א או' כו, ושם או' לב בשם הגר"ח, אתוון דאורייתא סי' י, בית האוצר ח"א כלל קכב – קכד, צפנת פענח כללי התורה והמצוות מערכת הא' או' קיז – קיח. ומעתה באיסור ספיחין דנקטינן שהוא איסור דרבנן, ב'נעבד' ו'נזרע' דגם לדעת האוסרים הוו איסור דרבנן כדכתב החזו"א הו"ד לעיל (או' יא) ובאיסור פירות אחר זמן הביעור, לדעת הרמב"ן דפסק החזו"א (סי' יא סק"ו) כוותיה, שמצדד דהאיסור מדרבנן בעלמא [ וכן לדעת הסוברים דבשוגג או באונס לא נאסר ,דע"כ ס"ל דהוא מדרבנן ומטעם קנס], לא בעינן להיתר דזוז"ג בתנאי שהיה מתיר זוז"ג באיסור דאורייתא, ושפיר יש להקל בבשרם, חלבם וביציהם.

ואולי זו כוונת הגרי"ז זצ"ל שהתיר החלב מטעמא דשביעית דרבנן וכמובא לעיל (או' יג), דאין המכוון שם שסמך להקל במחלוקת הפוסקים דזוז"ג, משום דהוי בדרבנן ויש להקל בו במקום הדחק, אלא דזה גופא טעמא דהיתרא, משום דבדרבנן לא הוי איסור חפצא.

ואין להקשות מדברי האחרונים [מג"א סי' תמה סק"ה, וישועות יעקב יו"ד סו' סי' ס[ שכתבו, דבחמץ ליכא להתירא דזה וזה גורם, כיון דאיסורו במשהו, אף שאיסור חמץ במשהו הוא איסור דרבנן, ובדליתיה להיתר דזוז"ג אוסרים החלב, הרי לכאו' דגם באיסור דרבנן בעינן להתירא דזוז"ג, וא"כ גם לדעות דאיסור אכילה והנאה מן השמור והנעבד, או מן הספיחין ומפרי שלא נתבער בזמנו, הוו איסורי דרבנן מגזירה וקנס, אין להתיר בשר הבהמות והעופות שאכלו מהן, וכן חלבן וביציהן, בלא שיתקיימו בהן כללי ותנאי דזוז"ג. דיש לחלק, שהוא דוקא בדבר שעיקרו מדאורייתא, כחמץ דבלא ביטול הוי איסור דאורייתא, דבהא בעינן להיתרא דזוז"ג, אבל באיסור שעיקרו מדרבנן אין צריך להא.

עוד יש לומר, דבהמה האוכלת חמץ בפסח, הרי היא אוכלת אותו קודם שנתבטל, דבהאי שעתא הוי אכילת דבר שיש בו איסור הנאה מדאורייתא, ולכך דיינינן לה [קודם שנתבטל] על עצם הביטול שלא יתבטל בזוז"ג, כיון דרבנן גזרו בו דאיסורו במשהו ואינו בתורת ביטול, וממילא לית ביה להיתרא דזוז"ג. ושפיר א"כ לחלק בין הא לשאר איסורי דרבנן, דבאכלה איסורי דרבנן אי"צ כלל לביטול בהיתר דזוז"ג, כיון דגורם שאיסורו דרבנן אינו אוסר כלל. אי נמי סגי ביה מה שיש מקצת היתר כנגדו, אף באופן דהאיסור הוא רוב, וכן כשהאיסור יכול להעמידה וההיתר אינו יכול.

כ״א. בדין מבטל איסור לכתחילה

ואכתי יש לדון, אם יש מקום לאסור החלב, משום דינא דמבטל איסור לכתחילה, דנפסק בשו"ע (יו"ד סי' צט ס"ה) 'אין מבטלין איסור לכתחלה וכו'. עבר וביטלו וכו' אסור למבטל עצמו וכו', וכן למי שנתבטל בשבילו'. והתבאר בשו"ת הריב"ש (סי' תצח, הביאו רעק"א בגליון שם) דכל שהביטול נעשה לצורך רבים כדי לקנות, הוי כלפי הקונה כמי שנתבטל עבורו, והכי קיי"ל כמבואר בערך השלחן (שם או' ח) שהביא כמה פוסקים דס"ל כן, וכ"פ בחזו"א (דמאי סי' טז ס"ק טו ד"ה ומלבד, ויו"ד הל' תערובות סי' לז ס"ק יג ד"ה ולפ"ז). וכיון שזוז"ג לדעת רוב ראשונים הוי מטעם ביטול וכדלעיל (או' ה), א"כ אית ביה נמי להאי דינא דאסור למי שנתבטל בשבילו. וכן הוא בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סו' סי' ריב), דנקט בזוז"ג שהוא אסור למבטל ולמי שנתבטל בשבילו ומטעם זה לכאו' יש לאסור לקנות החלב..

אמנם מדברי פמ"ג (א"א סו' סי' תמח) מוכח, דבזה וזה גורם לא נאסר הדבר למי שנתבטל בשבילו, דהא כתב 'נשאלתי פרה של עכו"ם ונותן חמץ בפסח והחלב לוקח הישראל, וחייב באחריות הפרה וכו', ולשתות החלב תוך מעת לעת אם אכלה ג"כ תבן הוה זה וזה גורם, ומכל מקום י"ל דישראל נהנה מאיסורי הנאה ,וצ"ע'. הרי דאף שהגוי מפטמה בחמץ כדי שתעשה חלב לישראל [דבכה"ג הא חשיב שנתבטל בשבילו כנ"ל, וביותר, דחשיב כאילו ביטל הישראל בעצמו, כמבואר בפמ"ג בשפ"ד סי' קג סו' ס"ק יד, וכ"מ בש"ך סי' קיט סק"כ], אעפ"כ כשאוכלת גם תבן מותר מטעם זוז"ג [והספק הוא מצד אחר], הרי דבכה"ג לא חשיב איסור משום שמבטל בשבילו.

ואפשר שהוא מטעם שכתב בשו"ת רמ"ץ (או"ח סי' כח או' ו ד"ה ואף), דאין כוונתו כדי לבטל האיסור, אלא לפטם הבהמה. [וגדולה מזו כתב החזו"א יו"ד הל' תערובות סי' לז סוס"ק יג]. אלא שיל"ע, דכיון שמאכיל לה את האיסור בשביל שתעשה החלב, אפשר דחשיב כמתכוין לביטול, וצ"ע.

ויש לבאר, דהמבטל איסור בשביל שיוכל ליהנות ממנו, גוף העבירה הוא בהא גופא שמבטלו, ועל כן קנסוהו רבנן בדבר זה עצמו, שלא יועילו מעשיו ולא יתבטל. אבל המבטל בדרך דזוז"ג, כמאכיל איסורים לבהמה, גוף העבירה הוא בעצם מה שנשתמש בהם ונהנה מהם, אלא שתוצאת השימוש שלו היא, דהאיסור גורם לו הנאה אחרת, ואף שהוא רוצה באותה הנאה, מ"מ לא נתכוין לעשות כן בשביל לבטלה בגורם ההיתר, שיחשב לו כמתכוין לבטל איסור. ואדרבה, אם באנו לקונסו, היה לנו לקנוס במאכיל לבהמתו מאכלי היתר אחר שאכלה איסור מעצמה, דאז הוי כמבטל איסור בזוז"ג. ואולי זו כוונת שו"ת רמ"ץ הנ"ל.

עוד יש לבאר באופן אחר, עפ"י מ"ש ביד המלך (פט"ו מהלכות מאכלות אסורות הכ"ה), דאין סיבה לאסור את עצם מעשה הביטול, דהא אם אין דעתו לאכלו, לא עשה בביטולו שום איסור, ואין האיסור אלא מפני שסופו שאוכל את האיסור הנמצא בתוך התערובת, ולכן קנסוהו בזה שלא יאכלנו. וטעם זה לא שייך בזוז"ג, דהא למ"ד זוז"ג אסור, אינו משום שנהנה מהאיסור עצמו בתערובת ,אלא משום שנהנה בגרמת הנאה מהאיסור, ולמ"ד זוז"ג מותר, הוא מפני שהנאת חצי גורם לאו הנאה היא כדלעיל (או' ה), וא"כ בכל גוונא אין סופו ליהנות מהאיסור, ואין לקנסו בזה.

עוד כתב בשו"ת רמ"ץ שם, דזוז"ג קיל טפי מביטול, והוכיח כן מהא דאיתא (פסחים כו ב, וע"ז מט א) דתנור חדש שהסיקו ונגמרה מלאכתו בעצי ערלה, יוצן, ושרי לאפות בו אח"כ כשיסיקו בעצי היתר, דהפת מותרת משום זה וזה [תנור דאיסור ועצי היתר] גורם. ואע"ג שעושה בכך זוז"ג לכתחילה, הרי זה מותר וחשיב כדיעבד, דאל"ה יפסיד התנור כמבואר שם בתוס' (ד"ה בין חדש), וכ"כ הר"ן שם (ז א ברי"ף), הריטב"א שם בשם הרשב"א [ועי"ש מ"ש משמיה דהרי"ט], והמאירי ע"ז מח ב [ועי' ריטב"א ע"ז מח ב ד"ה למימרא דרבי יוסי, ומט א ד"ה שדה], ואע"ג דבתערובותצ איסור בעלמא, לא שרינן להוסיף על התערובת ולבטל האיסור, בשביל שלא יפסיד ההיתר שבה, וע"כ מוכח א"כ דביטול בזוז"ג הקילו בו יותר. [ויש להוסיף בזה, דמיניה וביה יש להוכיח דהמבטל איסור בזוז"ג, מותר לו עצמו ליהנות ממנו בדיעבד, דהא האופה בתנור זה, מבטל איסורו בתוך הפת בזה וזה גורם, ושרינן ליה ליהנות ממנה לבסוף אחר הביטול].

עוד יש לבאר ע"פ מש"כ בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סי' קנו), דלא גזרו על המבטל איסור, אלא שלא יהנה ממנו כדרך הנאתו, אבל מותר לו ליהנות ממנו אחר הביטול באופן שהוא שלא כדרך הנאתו, עי"ש. והכא נמי דרך הנאתו היא להאכילו לבהמה, אבל הנאת החלב הבאה אחר כך ממילא, הויא שלא כדרך הנאתו.

כ״ב. בירור בדעת השו"ע

בשו"ע (יו"ד סי' רצד סי"ב) איתא, 'אסור ליטע פרי של ערלה. ואם נטעו, הפירות שיוצאים ממנו, מותרים, דזה וזה גורם, מותר'. וכבר עמד בזה בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' כא או"ב), אמאי לא קאמר דאסור לנוטע עצמו, ושאם עשאו למכור לרבים אסור לכל. וגם לא התנה דין זה דמיירי דוקא בנטעו בשוגג. והאריך הרבה בראיות דאף למ"ד דזוז"ג מטעם ביטול הוא, אינו כדין ביטול ממש, אלא דלא חשיבא הנאה בכה"ג שאין הנאת האיסור בשלימות, וכדלעיל (או' ה). ועי' נמי בשערי יושר שער ג שלהי פרק כה (כו) ד"ה ובכ"ז נראה. וכן הוא באמרי בינה (הל' בשר בחלב סו' סי' ו) דנקט לדינא כדבר פשוט דזוז"ג מותר אף לעושה עצמו, וחיליה מהא דהנוטע פרי ערלה, וביאר דאף להר"ן דהוי מטעם ביטול, מ"מ אינו ביטול ממש.

וכן הוא נמי במש"כ השו"ע (יו"ד סי' קמב סי"א) 'וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו, הרי זה מותר בכל מקום. לפיכך שדה שזבלה בזבל של עבודת כוכבים, מותר לזרוע אותה. ופרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים, תיאכל. וכן כל כיוצא בזה'. ולא אישתמיטתיה לחד מנושאי כלי השו"ע, לחלק בין עשה בשוגג או במזיד, ובין המבטל עצמו למי שנתבטל בשבילו.וביו"ד סי' פז סי"א כתב המחבר 'אבל המעמיד בעור קיבת נבלה, וטריפה, ובהמה טמאה, אוסר בכל שהוא'. וכתב ע"כ הרמ"א 'ודווקא שלא היה שם מעמיד אחר, רק האסור, אבל אם היה שם ג"כ מעמיד היתר, הוי זה וזה גורם'. וביד יהודה שם (פירוש הקצר ס"ק נד) כתב, 'ואם העמיד חלב בדבר איסור, ולקח מעט והעמיד השני, מותר מטעם זוז"ג, דהמעט מה שיש בו מתערובות איסור, בודאי אין בו כדי להעמיד, והוי תו זוז"ג וכו', אך אם עשה כן במזיד, אסור מטעם מבטל איסור' וכו'. ועי"ש בפי' הארוך (ס"ק כו סו' ד"ה כתב הב"י), שלמד זאת מדיוק דברי הב"י בסו' סי' קטו. ומשמע דבזוז"ג נמי הוי כמבטל איסור לכתחילה, ואסור למבטל ולמי שנתבטל לו.

אכן יש לדחות, דהתם איתא לגוף האיסור בתערובת, אלא שיש בהיתר כדי לבטלו [ואוסר בפעם הראשונה מטעם 'מעמיד' גם היכא דעשה בשוגג, ובפעם השניה כבר אין באיסור כדי להעמיד], ולכן אם עשה כן במזיד, אסור בפעם הראשונה גם בלא טעם 'מעמיד', משום דהוי ממש מבטל איסור לכתחילה, שלא נתבטל האיסור מטעם קנס, ובפעם השניה והשלישית הוא אוסר, משום שעדיין חשיב שיש משהו מהאיסור בתערובת. ולכן דן היד יהודה לאסור משום ביטול גוף האיסור, ולא משום ביטול בזוז"ג אבל בנידון זוז"ג כנידון החלב, שהאיסור כבר נתעכל ונתבטל, ורק כוחו הוא שגורם לחלב שיבוא וכדלעיל, לא חשיב שמבטל איסור לכתחילה, ומותר גם למבטל עצמו.

ועי' היטב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כז ד"ה אמנם ראיתי לח"א הנ"ל), שדן משום מערב איסור לכתחילה שאסור, דאע"פ שמקופיא נראה דדבריו איירו על טעמא דזוז"ג, וא"כ מוכח לכאו' דדעתו דבזוז"ג אסור למי שנתבטל בשבילו, מ"מ בהמשך דבריו (ד"ה אמנם בב' טעמי) מוכח, שהוא משום עירוב גוף האיסור, ולא משום מבטל בזוז"ג. ואדרבה, משמע שם שאילו היה שם היתרא דזוז"ג, לא הוי דיינינן ליה לאיסור משום מבטל איסור לכתחילה, יעוי"ש.

כ״ג. בירור נוסף בדין החלב

ואכתי יש לדון לאסור לקנות החלב, דאף דהוי זה וזה גורם, ומותר גם למבטל ולמי שנתבטל בשבילו, מ"מ הא נפסק בשו"ע (או"ח סי' תקיז ס"ב) דכל דבר המותר בדיעבד, אם רגיל בכך אין זה חשוב בדיעבד ונאסר. ומקורו בדברי הטור שהביא תשובת אביו הרא"ש (כלל כג סי' ו, הובא בב"י שם), בדינא דישראל שאמר לנכרי לקנות לו גוזלות ביו"ט, דמותר בדיעבד, שכתב 'אבל אם רגילים לעשות כך, אסור לאכול מהם אפילו קנו כבר, דאין זה נקרא דיעבד אלא לכתחלה, כיון שרגילין בכך'. וכן הוא בדרכי משה (יו"ד סי' עו) שכתב 'וכתב עוד במהרי"ק שורש לט, דאין לחלק בין דיעבד לכתחלה אלא בדבר הבא באקראי, אבל אם נתיר דבר ואח"כ חוזר ונעשה לכתחלה, פשיטא שיש לאסור. ואם כן גם בנדון זה, הואיל ורבים נוהגין היתר ואין לנו כח למחות בידן הואיל והרבה פוסקים מתירין, מכל מקום לדידן דנוהגין לאסור, יש לאסרן אף בדיעבד, הואיל והורגלו לעשות לכתחלה' עכ"ל. וכיון דנתבאר לעיל (או' ג), דלקנות דבר שהותר בזוז"ג חשיב כדיעבד, לכאו' יש לאסור לקנות החלב מהאי טעמא, דהואיל והורגלו בכך כבר אינו נחשב כדיעבד.

ואמנם יש לחלק דאינו שייך בנידון דידן, דהתם בסי' תקיז ובמהרי"ק שם, איירי בדבר שאסור לו לעשותו, ואם עבר ועשאו מותר לו בדיעבד, דלא קנסינן ליה באקראי, אבל ברגיל בזה קנסוהו, כדי שלא יהיה לו אותו ההיתר לכתחילה. ואינו שייך לנידו"ד, דהחלב חשיב דבר המותר משום זה וזה גורם, וכשאמרו דלקנות חשיב 'בדיעבד', המכוון הוא שלא התירוהו רק לבעלים משום פסידא, אלא גם אחרים מותרים לקנותו, ולא אמרינן להו דבמה שהם קונים אותו, חשיב כמאן דעבדי זה וזה גורם לכתחילה, דמה להם להכניס עצמם בעסק זה לסמוך על ההיתר, אלא אף לדידהו שרי, דאחר שנעשה זוז"ג, חשיב כהיתר גמור, וא"כ אין כבר מקום לחלק בין רגילים בכך לאינם רגילים, ופשוט.

וגם אין לדון, דמשום דאסור לעשות זוז"ג לכתחילה, א"כ יאסר החלב גופיה ברגיל לעשות כן דחשיב כלכתחילה וכנ"ל, משום שאין האיסור לעשות זוז"ג לכתחילה, שייך כלל עם היתרא דדיעבד, וכדנתבאר (או' יט) דההיתר הוא בעצמותו, משום שאינו נהנה מהאיסור [מטעמא דחצי גורם אינו הנאה, או מטעמא דהוי שלא כדרך הנאתו], או משום דחשיב כנתבטל מאליו [אחר דלא מקרי דמתכוין לבטלו], וכל שכן לטעמא שהקילו בו באופנים דחשיבי דיעבד אפילו לבטלו לכתחילה. שלא כהאיסור לעשות זה וזה גורם לכתחילה, שהוא משום שעצם השימוש באיסור הוא הנאה האסורה. ולא אמרינן להאי דינא דברגיל חשיב כלכתחילה, אלא במקום שהסיבה שהתירו בדיעבד, היא משום שלא חששו שיעשה כן תמיד לכתחילה, שעל ידי שהרגילו לעשות כן אסרוהו כיון דנעשה לכתחילה, ואינו שייך במקום דהתירא דדיעבד הוא בעצמותו, מפני שאין שייך בו האיסור באופן זה.

והוא מוכח נמי מדפסק מרן הגרי"ז זצ"ל להתיר החלב, ואחד מטעמי ההיתר היה משום זה וזה גורם כנ"ל, ולא חש לאסור זאת משום שבעלי הרפתות מאכילין הבהמות בשביל למכור חלב לרבים, דחזינן דס"ל דבזוז"ג לא גזרו משום מבטל איסור לכתחילה, וש"מ נמי דלא אסרוהו אף ברגילים לעשות כן.

ופשוט דכל הנ"ל נצרך רק לפום צדדי ההיתר דשרינן החלב משום זה וזה גורם, אבל להמובא משמי' דמו"ר מרן הגריש"א זצ"ל, דאיסורי שביעית לא חשיבי גורם איסור כלל, כיון שאינם איסור חפצא, וכן למ"ש דאפשר שה"ה לכל איסורי דרבנן, ולא צריכינן לדון בזה משום זה וזה גורם, א"כ לא נצרך לדון נמי משום מבטל איסור לכתחילה.

אף שהיה מקום לדון לאסור החלב, מטעמא דכתב הרמ"א (ד"מ יו"ד סי' פא) משמיה דהגהות אשר"י (פ"ב דע"ז סי' ו) 'להזהיר המינקת שלא לאכול נבלות וחזיר, וכל שכן שאין להאכילו דברים טמאים, וראיה מ'אחר' שאכלה אמו ממין ע"ז, וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א)'. וכ"כ בהג"ה בשו"ע (שם ס"ז) 'וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים, וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו'. וכתב הט"ז שם (ס"ק יב) 'נראה לי לפרש דזה מיירי אפי' אם יש לפעמים היתר לאשה לאכול דבר איסור מפני פיקוח הנפש, מ"מ לא תניק את התינוק', וכ"ה בש"ך שם ס"ק כה, פר"ח ס"ק כה [ועי"ש בס"ק כו מ"ש בזה], ובכרתי ס"ק טו. וא"כ יש לחוש להיזק זה אף בחלב הנוצר מאכילת איסורים ע"י הבהמות.

אמנם יש מקום לחלק, דבהגהות אשר"י מיירי ממאכלי איסור שאסורין באיסור חפצא, כגון נבלות וטרפות ודבר אחר, שבאלו טבעם הרע נכנס גם בחלב היוצא מחמת אכילתם. אבל איסור ספיחין ופירות שביעית אחר הביעור, אינם איסור חפצא אלא שגזרו וקנסו חכמים שלא לאוכלן ולא להשתמש בהם, משום דעבר בהו איסורא, כנ"ל (או' יז-יח) משמיה דמו"ר מרן הגריש"א זצ"ל, וא"כ לא שייך בהו ענין זה.

image_printהדפסת מאמר