1

כשרות מי גבינה ומוצרים המופקים מהם

הרב דוב לנדאו
חבר בד״צ ועדת מהדרין

 

א. מי הגבינה ומוצרים המופקים מהם
ב. האם מותר לאכול מוצרים העשויים ממימי חלב
ג. איך ננהג להלכה
ד. ביטול מי חלב
ה. המתנה שש שעות
ו. חלב עכו"ם
ז. יי"ש מחלב

 

במפעלים שונים בארץ ובעולם מקובל לאסוף את המים המופרשים בעת עשיית הגבינות, ולהפיק מהם אבקת חלבוני מי גבינה ואבקת לקטוז שהוא סוכר החלב. חלבוני מי גבינה אלו מגיעים למוצרי מזון שונים – תחליפי חלב תינוקות, שוקולד, גלידות, לפתנים, יי"ש, תרופות וויטמינים, ועוד. בעבר הם נמצאו גם בנקניקיות פרווה! להלן נבחן מהו המעמד ההלכתי של אותם מים ותוצרתם; האם הם מותרים בשתייה ואכילה? האם יש חילוק בין בני אשכנז ובני ספרד? ואם הם מותרים – האם הם חלביים או שמא הם פרווה ומותר להשתמש בהם בנקניק פרווה ,האם מותר לשתות בסעודה בשרית יי"ש העשוי ממי חלב אלו והאם מותר לקחת כדור הומאופתי המכיל חלבונים אלו במהלך סעודה בשרית או מיד לאחריה?

א. מי גבינה נחשבים למשקה אך לא נחשבים לחלב

משקה מכשיר כל מאכל לקבלת טומאה. כלומר, אם מאכל כלשהו הורטב על ידי משקה ולאחר מכן נגעה בו טומאה – הוא נטמא, ובלא שמשקה יבוא עליו – אינו נטמא אף אם טומאה נגעה בו. ולא כל משקה אמרו אלא שבעה משקין בלבד המנויים במשנה מכשירין (פ"ו מ"ד): הטל ומים והיין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים. רש"י במס' חולין קיד מביא את המקור לכך שחלב נחשב למשקה מסיסרא, שביקש מיעל שתשקהו מים והכתוב מעיד"…ותפתח את נאוד החלב ותשקהו…" (שופטים ד, יט).

לגבי הכשרה לקבל טומאה מפורש במשנה (שם ו, ה ובפירוש המשנה לרמב"ם), שמי הגבינהנחשבים למשקה כחלב. אלא שלא כך הם פני הדברים כאשר אנו באים לדון באיסור בשר בחלב. בתוספתא חולין (פ"ח הלכה ג') נאמר: המבשל בשר במי חלב – פטור. ובגמ' (קיד.) אמרו "מסייע ליה לריש לקיש דתנן (מכשירין פ"ו מ"ה) מי חלב כחלב. אמר ריש לקיש לא שנו אלא להכשיר את הזרעים, אבל לעניין בישול בשר בחלב – מי חלב אינו כחלב". ודייקו בעלי התוספות, שאין הכוונה שאין בכלל איסור לבשל בשר במי חלב אלא שאין לוקים עליו מדאורייתא, שהרי בגמ' (קיא, ב) מובא שאסור לאכול כותח העשוי ממי חלב יחד עם בשר. וכ"ה בריטב"א.

הרא"ש (סי' נ"א) הביא את דברי התוס', והוסיף: ואני אומר דנסיובי דחלבא אסור מדאורייתא, ומי חלב דפטור היינו שהוציאו ממנו כל האוכל דאחר שעשו הגבינה מבשלין החלב (מי הגבינה) והאוכל צף למעלה, ולא נשאר בו אלא מים בעלמא, והוא הנקרא מי חלב. כלומר, הרא"ש בא לומר שמי חלב שאמרו שאין לוקין עליו משום בשר בחלב, אין הכוונה למים הראשונים שיוצאים מהחלב בתעשיית הגבינה, אלא המים שנותרו אחר בישול מי הגבינה הראשונים והוציאו מהם את האוכל שעדיין מצוי בהם ולא נותרו אלא מים בעלמא. ופסק הרמ"א בשם ספר איסור והיתר הארוך: מי חלב אוסרים המאכל כמו חלב עצמו, ואפילו בבישול יש לאסור לכתחילה.

ב. האם מותר לאכול מוצרים העשויים ממימי חלב

לאחר שראינו שאסור לאכול בשר שבושל במי חלב יש לדון בשאלה האם מותר לאכול מי חלב כשלעצמם.

במס' בכורות (ו,ב) התקשתה הגמרא בשאלה מדוע מותר לשתות חלב, ולא נאמר שהוא אסור משום דם (שדם נעכר ונעשה חלב) או משום אבר מהחי. ומסקנת הגמרא היא, שהחלב מותר משום שהתורה נשתבחה בארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ואם החלב היה אסור – מה יש להשתבח בכך? והביאו לימוד נוסף להיתר מהאמור (ישעיהו נה, א): "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב".

נחלקו הראשונים האם לימוד זה אמור רק לחלב או אף למימי חלב, דהיינו מים שנשארו מהחלב לאחר שמיצו מתוכו את כל החלב. הרא"ש הביא בשם הרמב"ם, שהיה אוסר אותו באכילה ,משום שבמס' בכורות מצריך פסוק להתיר חלב, משום שכל דבר שבא מהחי אסור, וידוע הוא שמי חלב אינו כחלב ואין לנו פסוק להתירו, ולכן כיון שהוא בא מהחי הוא אסור. ואל תתמה שהרי מותר עם האוכל, כלומר לפני שפרש, ואיך נאמר שכשפירש מן האוכל נאסר? שהרי כך אנו מוצאים גם בדם האיברים, כשהוא מובלע בבשר – מותר, וכשפירש – אסור. וה"ר שמחה ז"ל השיב על כך, שדווקא לעניין בשר בחלב אין חשוב כחלב, ושם יש טעם מיוחד משום שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו", והכוונה כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל, אבל לכל שאר הדברים מים אלה הם כן בכלל חלב וכפי שאמרו במכשירין מי חלב הרי הן כחלב. ויעויין בדברי הש"ך (סי' פ"א ס"ק י"ג), שדחה את דברי הרא"ש וכתב שיש לחלק בין דם האיברים שאינו נאסר עד שפירש ובין מי חלב שאם נאסרו משום אבר מן החי א"כ היו צריכים להאסר גם כשהן עם האוכל שפירש מן החי, ומכך שהתורה התירה חלב אף על פי שמימי חלב מעורב בו א"כ ה"ה מימי חלב בפני עצמה מותר.

איסור מי החלב נמצא בספר היראים – ספרו של רא"מ ממיץ וז"ל (סי' ס"ג): המבשל בשר במי חלב פטור. פי': מי חלב הצלול בנסיובי דחלבא, שנסיובי נקרא היוצא מתחת עשיית הגבינה, ואותו הוא שנותנין בעשיית כותח (כותח הוא מאכל ממי חלב ולחם עובש), ואח"כ מרתיחין אותו נסיובי ועושין ממנו מט"ו בלע"ז כעין גבינה, והצלול הנפרש מן המטו נקרא מי חלב, ואין נקרא חלב, והמבשל בהם – פטור, וכן האוכל בהם פטור משום בשר בחלב, אבל עובר משום אוכל דבר מן החי, דכיון דלא מיקרו חלב לא שרינן ליה מטעם חלב דשרייה רחמנא, משום דחידוש הוא בו, ואין לך בו אלא חידושו חלב נקרא חלב מותר, ולא מי חלב שאינו נקרא חלב.

ופעם שנית כתב (סי' שי"ב): תניא במבשל במי חלב פטור וכו', יש לשאול דתני הכא המבשל במי חלב פטור, ובפרק אלו עוברין אמרינן כותח המטמטם את הלב משום נסיובי חלב, ובפרק כיצד צולין אמרינן פת שאפאה עם צלי אסור לאוכלו בכותח? ואין לתרץ דמי חלב הוי חלב מדרבנן, דאי מדרבנן לא היו מחמירין כל כך לאסור את הפת שאפאה עם הצלי. ואומר אני, דמי חלב שאמרו חכמים דלא מקרי חלב ונסיובי חלבא אין הכל אחד. נסיובי היינו היוצא מתחת עשיית הגבינה שיש בו עדיין חלב, שהרי מרתיחין אותו ונעשה דומה לגבינה מטון בלע"ז, ומי חלב היינו הצלילה המעורב עם המטון לאחר הרתחה, ואינו נקרא חלב. ונראה לי, דמאחר שמי חלב אינו נקרא חלב – אסור לאכול, שהרי בא מן החי. ואמרינן בבכורות חלב שמותר – חידוש הוא, ואין לך דבר שבא מן החי ושרי אלא חלב, דרחמנא שריא, דכתיב "ודי חלב עזים ללחמך", ומאחר שמי חלב לא איקרי חלב לא היה בכלל שריית חלב, דחלב התירה תורה ומי חלב לא התירה, והוא אסור שהרי בא מן החי, וכו'. וא"ת חלב דשרא רחמנא היכי משכחת לה הלא מי חלב מעורבין הם? הא לא קשיא שאע"פ שיש בו מי חלב נקרא שמו חלב, ואין עליו שם מי חלב, וכל הנקרא חלב שריא רחמנא, וכאשר עשו הגבינה והרתיחוהו אחרי כן ונפרש זה מזה נקרא מי חלב ונפקע ממנו שם חלב ויצא מכלל שריית חלב. ואל תתמה, שהרי מצינו כיוצא בו, בשר שיש בו דם בעוד הדם באברים – מותר, שאין עליו שם דם אלא שם בשר. פירש – נולד בו שם דם ונקרא דם, והוי בלאו, וכו'. מי חלב לגבי חלב נמי לא שנא קודם שפירש אינו מי חלב, לאחר שפירש נולד לו שם מי חלב, ולא מקרי חלב לכל דבר, וכאשר אינו נקרא חלב לאסור ה"נ לא מקרי חלב להתירו מטעם שם חלב, דשרא רחמנא, וזהו בריה חדשה שם אחר ומיתסר מטעם בא מן החי וכו'.

בשו"ע יו"ד (סי' פ"א סעיף ה') כתב: מי רגלי בהמה וחיה הטהורים וחלב ומי חלב שלהן – מותר, וה"ה למימי חלב שלהן, ויש מי שאוסר בזה. וכתב הרמ"א והמנהג כסברא הראשונה.

לסיכום נאמר: מי חלב היינו נסיובי דחלב – המים הראשונים הנשארים אחר שהעמידו את החלב והוציאו המאכל ממנו – מותרים לכ"ע כמו חלב. ואותם הנסיובי מבשלים אותם אח"כ ואז מתקבץ יתר המאכל וצף למעלה, ולמטה נשארים כמו מים צלולים והם הנקראים מימי חלב ויש מתירין אותן המים ג"כ כמו חלב עצמו ויש אוסרין דמשום שהם צלולים ואינם בכלל היתר החלב, והואיל ובאין ממצוי גוף הבהמה הם גרועין יותר ממי רגלים ואסורים לפי דעות מסויימות בראשונים.

ג. איך ננהג להלכה

בשו"ת הלכות קטנות לרבי יעקב חגיז (ח"א סי' נ') כתב: שאלה: כיצד יש לנהוג במימי החלב. תשובה: דעת האוסר (בי"ד סי' פ"א ס"ה) אין לו שחר שהוא אומר שאין לתמוה שיהא החלב מותר והיוצא ממנו אסור, שהרי דם שפירש אסור והבשר עם דמה מותר לאוכלו חי ומי יתן ידעתי ואמצאהו מה גבול יש בזה שאם תאמר שהדם הוא החלב אלא שהתורה התירתו וכשפרש אסור א"כ בפירוש הראשון שפירש החמאה מן החלב יהא השאר אסור ואיך יאכלו הגבינה. וא"ת אין ה"נ והגבינה אשר תאכל היא כשלא קדם הפרשת החמאה א"כ למה מתיר הריקוט"ה והוא הנסיובי – שקודם הנסיו' קדם הבדל הגבינה? ואין לומר שמה שפירש אחרון לכל דבר הוא דם שפירש, ואחר המימי חלב אין שם עוד פירשה, אף אתה אמור לו כי מי הגיד שלא נשאר במימי החלב עוד דבר שאם היו יודעין בני אדם היו מפרישין, כי אי אפשר שלא נשאר שהרי יש בו עכירות. ועוד יש להשיב, כי מאחר שעיקר החלב הוא דם, יש לנו לומר שהמובחר הפורש ממנו שורשו וטובו, א"כ היה לנו לאסור החמאה והגבינה שהם הטובים, והמים הנשפכים מותרים! כל זה אני אומר להלכה, אבל המחמיר באיסורים לצאת ידי הכל – תבא עליו ברכת טוב.

ובכף החיים (ס"ק ל"ח) כתב, דבשעת הדחק או הפסד מרובה יש להכשיר במימי חלב כסתם השו"ע, והיינו למנהג הספרדים שקיבלו חומרות השו"ע, אבל למנהג האשכנזים, שקיבלו פסק מור"ם ז"ל, וכתב הכא והמנהג כסברה הראשונה יש להכשיר לגמרי אף בלא דחק והפסד מרובה.

ובדרכי תשובה (ס"ק ס"ח) הביא, שהפר"ח האריך בכך והעלה שהעיקר להתיר גם מימי חלב צלולים, וכ"כ בפרי תואר והביא עוד בשם הכנסת הגדולה שכ' שאפילו לדעת המחבר דחשש לדעת היש אוסרין, מכל מקום לרפואה, אפילו לחולי שאין בו סכנה, יודה דמותר. ויש בזה נפקא מינה לבני הספרדים דגרירי בתר הוראות המחבר.

על כך יש להוסיף עוד, שרח"ו מביא בטעמי המצוות (פר' ויקרא) שמורו האר"י ז"ל לא היה אוכל את הקום של החלב הוא המים שהוציאו ממנו את הגבינה משום שנהג כדברי הר"א.

לסיכום ברור שתוצרת של מימי חלב אסורה על בני עדות המזרח. ביקרתי מקרוב באחד המפעלים המייצר לקטוז וחלבונים ממי גבינה, ושם נאמר לי שאי אפשר להוציא מתוך אותם המים שום חריץ של גבינה ושהמרכיבים המופרדים אינם חלב ממילא דינם כמימי חלב ולא כמי חלב והמוצרים המופקים מהם יהיו אסורים על בני עדות המזרח.

למעשה הפניתי את שאלתי לרבנים שונים מבני עדות המזרח ולא קיבלתי מענה להלכה מלבד הרב הראשי לישראל הראשון לציון הגר"ש עמאר שהתייחס לכך בקובץ "תנובות שדה" כתשובה לפניית תנובה בנידון ולדעתו אין הלכה כהנחתו של הכף החיים, שכוונתו של הבית יוסף לפסוק לאיסור במקרה דנן וכפי שהעלה בשו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סי' ה' אות ב' שכן כתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צ"ז) ועוד פוסקים שפסק הב"י להיתר הוא פסק גמור ומוחלט ולא זכר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעליה שגם הם גדולים ורבים ויש מקומות שפשט המנהג לאסור כמותם.

ד. ביטול מי חלב

בספר האגור (הלכות איסור והיתר סי' אלף רס"ז) מביא, מעשה בא לפני הר"ר שמשון במי חלב שנפלו ליורה של בשר, ולא היה ששים לבטל המים של חלב. והתיר להוסיף ולשפוך מים ביורה כדי לבטל האיסור לכתחילה, דמי חלב מדרבנן כדאמרינן המבשל במי חלב פטור. והא דלא מבטלינן איסור לכתחילה הני מילי בעלמא אבל הכא דליכא בזה דבר למיגזר אטו דאורייתא – שרי. וכן השיב לו רבנו שמואל. והוסיף בשם הגהות מיימוניות בפ"ק דביצה, דמשמע שבאיסור שהוא בעין, אפילו איסור דרבנן, אין מבטלין.

תרומת הדשן (ח"א סי' נ"ד") הביא גם את דברי הגה"ה במיימון בשם רבנו שמחה שהורה להוסיף מים על מי חלב שנתבשל בהן בשר כדי לבטל, כיון שאין השורש דאורייתא. אמנם נראה דלא נפ"מ לדידן בהך פיסקא דאנן לא נהגינן לבטל שום איסור אפילו דרבנן לכתחילה. והכי כתב אשרי פ"ק דביצה דאין מרבין על האיסור לכתחילה וכו'. ובשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ג' סי' ט') גם כן מקל בביטול מימי חלב כשנבטלו ביד נכרי שאין עליו איסור מבטל לכתחילה.

ה. המתנת שש שעות

בפתחי תשובה (יו"ד סי' פ"ט ס"ק ג') מביא בשם החתם סופר בתשובות (סי' ע"ג), שחולה השותה מימי חלב לרפואתו, אפילו הוא רק חולה קצת, אין צריך להמתין אחר אכילת בשר יותר משעה, ואחר שכבר בירך ברכת המזון ישתה וירווח לו.

ו. חלב עכו"ם

כידוע, חלב שחלבו עכו"ם – אסור. והביא הדרכי תשובה (סי' קט"ו ס"ק א') בשם הכנה"ג, בהגהות הטור אות ב', שהוכיח מלשון השלטי הגיבורים פ"ב דעבודה זרה, דדווקא חלב אסור, אבל מי חלב – אין בהם משום חלב שחלבו עכו"ם.

ז. יי"ש מחלב

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סי' י"ב) דן בנושא היי"ש ממי חלב, וכה הוא כותב: שמים החלב במכונה המיועדת לכך, והמכונה מעבדת את החלב הדק היטב בהפרדת היסודות, עד שמרוב העיבוד והזיקוק נפרש מהחלב או נהפך החלב לזיעה בצורה של אדים מרובים, ומאדים אלה יוצרים אח"כ קוניאק באופן שמראהו משתנה לגמרי ממראה החלב הן בצורתו והן בטעמו. והשאלה היא, האם מותר לשתות קוניאק זה בסעודת בשר. בתשובתו לאחר אריכות דברים הוא מסיק, שיש מקום להתיר בסעודת בשר שתיית הקוניאק הנעשה מחלב ונשתנה מראיתו וטעמו לגמרי מטעם חלב. אך בהיות וההוראה חדשה היא, והיא לא רק הוראת שעה ופרטית כי אם כללית היא לכלל הציבור הרחב, ושל סידור מלכתחילה, ומה גם כי לציבור הפשוט תראה ההוראה כתמוהה. ומאידך גיסא, אם אמנם יש מקום להתיר, הרי ישנו בזה עידוד בייצור התעשיה במדינתנו. לכן מן הראוי שתבוא החלטה כללית על כך בישיבת מועצת רבנים מורחבת.

 

 

(תגובת המחבר)

קראתי את תגובתו של הרב יוסף מרדכי זילבר שליט"א, שדיבר עם טכנולוג ראשי של תנובה שאמר לו שאפשר כן להוציא גבינת ריקוטה מאותם מים. את דברי ביססתי גם אני לאחר שיחה עם טכנולוג מתנובה, הממונה על מפעל זה של מי החלב, ולא שהבנתי בלבד אלא שנאמר לי מפורשות, שאי אפשר בשום אופן להוציא אף חריץ אחד של גבינה מאותם מים. וביקשתי פעם נוספת מאחד ממשגיחי הכשרות בתנובה לברר את הדבר ואכן תשובתו הייתה תואמת למידע שבידי.

 

אם אכן יש ויכוח בין טכנולוגים בנושא זה, אין לי הכלים להתערב בנושא זה ועל רבני עדות המזרח להכריע בנושא.

נפגשתי עם הרב זילבר ביום ג' י"ט אלול תשס"ב והוא אמר לי שאף שממי גבינה ניתן בדרך כלל להכין גבינת ריקוטה וכדברי המדען הראשי של תנובה, אבל מים אלה עוברים לפני תהליך הפקת החלבונים והלקטוז סינון ולאחר סינון זה שוב אי אפשר להוציא מהם גבינה, אלא שלדעתו מאחר ועדיין אפשר להוציא מאותם מים מוצרים שונים אין על זה דין מימי חלב. תשובתי הייתה שאותם מים היו בזמן התלמוד ובזמן הראשונים ובכל זאת אסרו*.