כשרות מוצרי החלב בשנת שמיטה

הרב דוב לנדאו
חבר בד״צ ועדת מהדרין

 

ראשי פרקים:
א. תרכובת מאכל הבהמות
ב. ספיחין – מה זה?
ג. על מה חל איסור ספיחין?
ד. תערובות מותרות
ה. קש ותבן
ו. בהמה שנתפטמה באיסור
ז. לפני עיוור – מסייע ידי עוברי עבירה

 

בשמיטות האחרונות פועלים אנשים שמצוות השמיטה יקרה לליבם לנסות לצמצם את הזריעה שנעשית בארץ בשנת השמיטה לצורך מאכל הבהמות והעופות. בין השאר הועלתה גם הטענה שיש איסור הלכתי לשתות חלב מפרות שאוכלות ספיחי שביעית. בשאלה זו יעסקו הדברים שלהלן – האמנם יש חשש איסור בצריכת מוצרי חלב מחלב שנחלב מפרות שהאביסו אותן בספיחין, ויותר מכך, האם יש חשש איסור באכילת עופות שהואבסו בספיחין או באכילת ביצים שהוטלו מאותם עופות, שהואבסו בספיחין.

א. תרכובת מאכל הבהמות

מנת אוכל יומית של פרה חולבת מכילה שני סוגי מזונות, מזון גס ומזון מרוכז. המזון הגס מכיל תחמיץ שחת קש וכו'. והמזון המרוכז מכיל גרעינים שונים כגון: תירס, חיטה, גלוטן, סובין וכופתאות שונות המורכבות מרכיבים שונים. התחמיץ עשוי מחיטה או מתירס או מסורגום או גידול ירוק אחר כאשר בירק ממנו מיוצר התחמיץ יש מעט מאד גרעינים. הירק נכבש ע"י טרקטור עד שלא יהיה בבור התחמיץ כיסי אויר, מוסיפים חומר משמר, מכסים את הבור בו נכבש הירק בניילון שמונחים עליו צמיגים, הירק תוסס ומגיע למצב בו ניתן לשמור אותו לתקופה ארוכה כשלאחר מספר שבועות כבר ניתן להאכיל איתו את הפרות.

במזון המרוכז, כאמור, ישנם גרגירים שונים, וכופתאות העשויות מכוספה, שהוא מוצר לואי לאחר עצירת השמן מתוך גידולים שונים, כגון שומשום, חמניות, תירס, סויה או מפירות וירקות שעובדו בתעשיה.

ב. ספיחין – מה זה?

בפתח הדיון ההלכתי עלינו להסביר מה זה ספיחין. לצורך כך נביא את דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל, (פ"ד ה"א) כלשונו: כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם, וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן, ואין להן זרע – הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצימחה – פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור", שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין – לוקה, כגון, שקצר כל השדה, והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר 'ספיחים הן', לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית. פשוט מדברים אלה, שאם כל הגזרה היתה כדי שלא ילך ויזרע תבואה וכו' ויאמר ספיחים הם, הרי בוודאי שמה שגדל באיסור וודאי אסור משום ספיחין (וכן כתב החזון איש סי' י' סעיף ו' ד"ה ואם עבר).

ג. על מה חל איסור ספיחין?

לדעת החזון איש (סי' ט' ס"ק י"ז ד"ה ומש"כ מהרש"ס ז"ל) איסור ספיחין חל על מאכל אדם ומאכל בהמה, בניגוד לדעתו של הר"ש סיריליאו ז"ל. א"כ הם פני הדברים, אכן יש מקום לדון, אם אותם בלילים שהפרות אוכלות מותרים הם. בפשיטות נוקטים להלכה שאין מאכילים בהמה ספיחין בשביעית. וכן כתב החזון איש (סי' ט' ס"ק ו'): איסור ספיחין הוא אפילו לבהמה, ומסתבר שאין מעמיד בהמתו על גבי ספיחין בשביעית, אבל ביצאו למוצאי שביעית שאינן אסורין אלא משום שמא יבואו להתיר אותן שנלקטו בשביעית לא שייך למגזר אלא בתלוש, אבל רעיית בהמה במחובר – שרי, ולפי"ז דווקא רועה כדרכה, אבל אם תלשן – אסורין גם לבהמה וכו'.

ד. תערובות מותרות

לפני שנמשיך נחזור לאמור, לעיל נראה שיש בתערובות גם קש ותבן וכוספה, וחלק ניכר מאותם סוגי כוספה מיובאים מחו"ל. יוצא לנו איפוא שהפרות ניזונות לא רק מספיחין אלא גם ממאכלים המותרים.

ה. קש ותבן

מה שעלינו לברר הוא מהם, ומה ומעמדם של הקש ותבן בשביעית. בשאלה מהו הקש והתבן, נראה את דעתו של הר"י בתוס' במס' שבת (לו: ד"ה כירה), שפי': תבן הוא הנקצר עם השיבולת. רש"י פי' שם: קש – זנבות השיבלים . וכ"פ שם הר"י.

לגבי קדושת שביעית אנו מוצאים כמה פרטים. במשנה (פ"ט מ"י) שנינו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית וכו', משמע מדברים אלה שבתבן וקש יש קדושת שביעית. הוכחה נוספת שיש בתבן וקש קדושת שביעית נמצא במשנה (פ"י מי"א), בה שנינו: מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית – מותר לרחוץ בה. ואם מתחשב (שהוא אדם חשוב) הוא, הרי זה לא ירחוץ.

להלכה משמע מדברי הרמב"ם, שאכן נוקטים שבתבן וקש יש קדושת שביעית, שפסק (פ"ה הי"ט) אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה.

לגבי ספיחין שונה הדבר שהרי בירושלמי (פ"ט ה"ה) הסתפקו האם יש איסור ספיחין. והביאו שיש מחלוקת בדבר, והרמב"ם (פ"ד ה"ד): וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו. ואם אמנם יש חולקים בדבר, הרי שהחזון איש פוסק בפשטות (סי' כ"ו סדר השביעית סעיף ו'): וכן תבואה שעלתה מאליה, אע"ג שהתבואה אסורה משום ספיחין, התבן מותר ליתן לפני בהמתו.

ו. בהמה שנתפטמה באיסור

עתה כאשר ברור לנו שהמזון של הבהמות מורכב מתערובת של ספיחין שאסורים באכילה, עם קש ותבן שאין עליהם איסור ספיחין, נברר מה דין הפרות וחלבן. במס' תרומות (פי"א מ"ט) שנינו: כרשיני תרומה – מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים. ישראל ששכר פרה מכהן – מאכילה כרשיני תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל, אע"פ שמזונותיה עליו, לא יאכילנה כרשיני תרומה.

משנה זו הוזכרה גם במס' יבמות (סו:). והקשה המרדכי, מדוע אסור לכהן, ששכר פרה מישראל, להאכילה כרשיני תרומה? הרי מותר לכהן ליהנות מכרשיני תרומה. והביא בשם רבי יקר, שתי' שהאיסור הוא מפני שהבהמה מתפטמת מן התרומה, ונמצא שהישראל, כאשר יאכל את בשר הבהמה, הוא יאכל תרומה. המרדכי לא מקבל הסבר זה, שא"כ אמאי אנו אוכלים תרנגולין המתפטמים מן השרצים?

במס' עבודה זרה (מט.) דנים בשאלה, מה הדין אם זה וזה גורם, דהיינו, דבר שיונק את כוחו מדבר המותר יחד עם דבר האסור. רוצים לומר שנחלקו הדעות בשאלה זו. תוך כדי הדיון מביאים ברייתא, שדה שנזדבלה בזבל של עבודת כוכבים, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים, נחלקו הדעות; אחד אומר שדה תזרע, ולא אכפת לנו מה שזבלה בזבל האסור. פרה תשחט ובשרה יאכל, וכל זאת משום שהקרקע לא יונק את כוחו מהזבל בלבד, וכן הפרה לא יונקת את כל כוחה מאותם כרשינים בלבד. והאחד אומר שדה תבור עד שתכלה ממנה כל הלחלוחית של זבל עבודת כוכבים, וכן הפרה תרזה ותכחש עד שיכלה ממנה כל הכח של אותם כרשינים. וזאת משום שסובר זה וזה גורם אסור.

הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פ"ז הלכה י"ד) פוסק: כל (ש)דבר אסור ודבר מותר גורמין לו – הרי זה מותר בכל מקום. לפיכך שדה שזבלה בזבל עבודת כוכבים – מותר לזרוע אותה, ופרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים – תיאכל. וכן כל כיוצא בזה. הש"ך (יו"ד סי' קמ"ב ס"ק כ"ו) העיר, שדבר זה הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה.

במשנה ערלה (פ"ב מי"ד) שנינו, שאור של תרומה ושל כלאי הכרם, שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחמצו – אסור לזרים ומותר לכהנים. ר"ש מתיר לזרים ולכהנים. הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פט"ז הלכה י"ג) פוסק: שאור של כלאי הכרם ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ובשניהם כשיצטרפו יש בהם כדי לחמץ, אותה עיסה אסור(ה) לישראל ומותרת לכהנים. וכן תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדרה, ולא באחד מהן כדי לתבל, ובשניהם כדי לתבל – אותה קדרה אסורה לישראל, שהרי דבר האסור להם תבלה ומותרת לכהנים.

הרי לנו גם כאן שהרמב"ם פוסק, שאם ההחמצה נעשתה על ידי התרומה המותרת לכהנים, אף שהיה בה גם כלאי הכרם, העיסה מותרת לכהנים.

במס' תמורה (ל:) שנינו: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כשרה שינקה מן הטרפה – פסולה מעל גבי המזבח. ובגמ' (לא.) שואלים: מ"ט אם משום שהבהמה פוטמה מאיסור, אם כך האכילה כרשיני עבודה זרה, גם הדין כך שהבהמה אסורה? אלא תני ר' חנינא טריטאה לפני רבי יוחנן, כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית, הואיל ויכולה לעמוד עליה מעת לעת. כלומר, מאחר ואותה בהמה קבלה כל יום חלב אסור, והיא יכולה לחיות בלא שום תוספת אוכל נוסף, לכן חשוב הדבר כאילו כל גדילתה – מדבר האוסר הוא. וכן אף אם אכלה דברים מותרים – בהמה זו אסורה למזבח.

וכפי שכתבו בעלי התוספות, דין זה אמור לכל האיסורים, ולא להקדש בלבד אלא אף להדיוט – בהמה שנתפטמה מדברים האסורים שיכולים להחזיק את הבהמה בחיים, אף שהוסיפו לה אוכל מותר – בשרה של בהמה זו אסורה באכילה, וכמובן חלב של אותה בהמה אסור בשתיה.

וכך פסק הרמ"א בשו"ע יו"ד (ס' סעיף א'): בהמה שנתפטמה בדברים אסורים – מותרת. אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים – אסורה.

הפרי מגדים האריך בדבר האיסור, ורצה לומר שהאיסור הוא משום מראית העין. ובדרכי תשובה הביא דעות שונות, אם ההיתר של זה וזה גורם הוא באיסורים דרבנן או אף בדאורייתא.

הכף החיים מביא רשימה ארוכה של פוסקים, הסוברים שבדיעבד – אפילו נתגדלה כל ימיה באיסורי הנאה – יש מקום להקל.

הפתחי תשובה (יו"ד סי' ס' ס"ק ב') מביא בשם הלבוש, שגם האוסרים נתפטמה כל ימיה באיסור אפילו דיעבד, היינו אם שחטה כך מיד, אבל אם ב' או ג' ימים אח"כ מאכילה היתר – שוב אין לאוסרה, דמה לי אם אכלה כל ימיה היתר ואיסור דשרי מה לי בכה"ג שאכלה תחילה כל ימיה דברים האסורים, ועתה שאכלה היתר אל תזכרו ראשונות. ואפילו נימא דאסור לקנותה לכתחילה אדעתא דהכי להאכילה אח"כ היתר, מכל מקום, בדיעבד, מסברא נראה שמותר.

בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' נ"ג) נשאל, אם דין זה של בהמה שנתפטמה כל ימיה באיסור, איסורה מדאורייתא או מדרבנן. ובתחילת דבריו רצה להביא ראיה שאיסורו אינו מהתורה, שהרי במס' בכורות (ו:) מחפשים ראיה לכך שחלב בעלי חיים מותר בשתיה, ואינו אסור כמו שאסור אבר מהחי. ואם נאמר שחלב בעלי חיים אסורים באכילה משום אבר מהחי, יצא לנו שאסור לאכול בשר בעלי חיים שינקו, ומכך שלא הביאו ראיה זו ברור שמדאורייתא, אף אם נתפטמה בהמה באיסור, מותר לאכול את בשרה. עיי"ש שדוחה ראיה זו.

להלכה ולמעשה יוצא, שחלב ובשר של פרה שנתפטמה בתערובות המקובלות במשק הישראלי צמותרים הם, משום שאינם מתפטמות באיסור בלבד.

שונה יהיה הדין לגבי עופות, אם יתברר שהם מתפטמים כל ימיהם באיסור בלבד, שאז נכנס לדוחקים כדי להתירם באכילה.

ז. לפני עיוור – מסייע ידי עוברי עבירה

אין הדבר פשוט להתיר בשופי את החלב, וזאת לפי טענת גופים מסויימים, שאם הציבור לא ירכוש את החלב של המאכילים את הבהמות ספיחין בין שאר מאכליהם, הם יפסיקו להאכיל את הבהמות באיסור, כלומר בכך שאנו רוכשים את אותו החלב אנו מסייעים ידי עוברי עבירה.

איסור ספיחין ברור שלהלכה הוא מדרבנן ולא מדאורייתא, ורוב דעות הסכימו שאף בדרבנן שייך לומר לפני עור לא תתן מכשול. מיעוט סובר שלא (עי' שו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם ת' רט"ו). מדברי הרמב"ם נראה שסובר כדעת הרוב, שאף בדרבנן לא תתן מכשול שכתב בפי' המשניות במס' שביעית את איסור לפני עור על תיקון כלי מחרישה בזה"ל: ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצה"ר – אל תעזור אותו להוסיף בעיורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר, ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים, אבל ראוי לקלקל להם, ע"כ. דברים אלו נאמרו על דברי המשנה שאין אומן רשאי למכרם בשביעית וביניהם כלי מחרשה, והרמב"ם סובר שחרישה בשביעית – מדרבנן היא.

וכן אנו מוצאים בשו"ע הלכות ריבית (סי' ק"ס סעיף א'): צריך ליזהר בריבית, וכמה לאוין נאמרו בו, ואפי' הלווה הנותנו והערב והעדים עוברים. הגה: ואין חילוק בין מלוה לעני או לעשיר, והא דלוה עובר דווקא בריבית דאורייתא, אבל בריבית דרבנן – אינו עובר אלא משום "לפני עור" וגו'. הרי לנו ברור שבדרבנן שייך איסור לפני עור לא תתן מכשול. וכ"ה בהגהות הרמ"א, בשו"ע או"ח (סי' קס"ג סעיף ב'), שאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום "לפני עור לא תתן מכשול". וברכת הנהנין היא מדרבנן.

ועתה אם נצא בהנחה שיש בדרבנן איסור לפני עור, ומסייע ידי עוברי עבירה, לא יועיל אם אותם חקלאים הסתפקו ויעשו היתר מכירה, משום שלדידן אין במכירה זו שום תוקף, ואיסור זה של מסייע לא ירד מהם.

ולמעשה על שאלה זו אין מה לענות, כי אם זאת שישנם חקלאים שומרי תורה ומצוות שיקפידו על שמירת השביעית כהלכתה, וישנם חקלאים שבהקפדתם ושגגם יקפידו לעשות היתר מכירה, משום שנראה להם שזהו צו השעה לשמר את הדבר, ויש כאלה שיעשו סתם היתר מכירה בלא שידעו את משמעות הדבר, ומעט מאד אכן יעבדו בשדה. ואין ספק שאם יש אפשרות בדרכי נועם לסדר שכל הרפתנים ישמרו שביעית – צריך וחובה לעשות זאת, אם בסידור בתוך הארץ או בייבוא מרכיבי המספוא מחוץ לארץ. אבל עדיין כאשר נקבל חלב יש לנו ספק אם הוא נחלב אצל רפתן המפר את צווי השביעית, וכבר אמרו במס' שבת (קיב:) אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים. ואם בדורות שלפנינו לא ראינו שחששו לזה – מה נבוא אנו בני אנשים נערער על כך?

לכאורה, על כך צריך לומר את דברי החזון איש (שביעית סי' י"ב ס"ק ט'): נראה דהא דהקילו חכמים בספק, אע"ג דספק מכשול וודאי אסור ליתן לפני עור, והיה ראוי להחמיר בספיקות, משום שאם באנו להחמיר בספיקות נמי נעשה מכשול שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמנו ומהם, והן רק עמי הארץ, וחייבין אנחנו להחיותם ולהיטיב עמם, וכש"כ שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם, ועוברין על "לא תשנא", ועוד כמה לאוין שאין איסורן קל מאיסור זה, שאנו באין להציל אותם ממנו, וכן אמרו (מו"ק יז.) במכה בנו גדול, והלכך שקלו חז"ל עד כמה שיש להתנהג לקונסם ולמשוך ידינו מהם, ושלא נגרום מכשולים יותר גדולים להם ולנו, והכריעו לאסור למכרם בזמן שהוא וודאי לעבירה, ולהתיר בספק, וזו דרך הממוצעת והישרה.

ובכל זאת עי' בספר הדור והתקופה מר"א שלזינגר, בו כתב שהרב מבריסק היה מחמיר לעצמו בכל מיני חומרות בענייני השמיטה, ועיקר מאכלו היה מאכלי חלב. בשנת תשי"ב כשביקר הרבי מסאטמר זצ"ל בירושלים, אמר, שאסור לאכול מאכלי חלב משום איסור זה וזה גורם. הדבר גרם צער לתושבי ירושלים וכו'. הרב מבריסק עיין ביו"ד סי' ס', ועמל הרבה בדברי הש"ך שם, והיה ניכר שחתר למצוא היתר. אחר שעתיים, אמר, שיש לסמוך על דברי הפלתי דס"ל דל"ש בבהמה זו"ג, וציווה לפרסם בשמו שמאכלי חלב מותרים. למחרת, כשהרבי מסטמר הגיע לביהכנ"ס לתפילת שחרית סיפרו לו מהפסק של מרן ז"ל. לאחר התפילה, ציוה הרבי מסטמר להכריז בביהמ"ד, שהוא חוזר בו מדבריו, ומאכלי חלב – מותרין.

ועוד הערה: בפגישה במשרד החקלאות בנושא האמור, נאמר לי, שאין כלל אפשרות להיערך בארץ לזרוע תבואה בששית כדי שיהיה מספיק להאכיל מזה בשביעית. וזאת ממספר סיבות אין די קרקע לזריעה, אין די אסמים לתבואה ועוד.

image_printהדפסת מאמר