חלב שנחלב בשבת באיסור – דינו לאחר השבת

הרב דוד שלמה זולדן
רב רמת-ויזניץ, חיפה

 

ראשי פרקים
א. מעשה שבת

ב. פירוש רש"י 1 .בחולין 2 .בגיטין 3 .בכתובות

ג. פירוש התוס'

ד. האיסור למי שנתבשל עבורו
1 .המג״א רצה להתיר אף קודם בכדי שיעשה
2 .מי שנתבשל בשבילו ולא ידע שנתבשל באיסור

ה. תשובת כתב סופר בפונדק המבשל בשבת
1 .קשה, למה יקנסו את האחרים?
2 .קשה, האחרים אינם נהנים מהבישול בשבת
3 .מהבישול בשבת אחרים נהנים

ו. כלים שנתבשל בהם חלב שנחלב בשבת
1 .המג״א אסר את הבליעה
2 .הדימוי לכלי שבישל גוי
3 .חילוק בין הנאסר משום קנס לבין הנאסר משום חשש
4 .בליעה נאסרת רק במעשה שבת של ישראל

חלב שחלבו בשבת באיסור – מה דינו לאחר שבת? האם מותר ליהנות ממנו לאחרים? ומה דינו לגבי מי שנחלב עבורו? וכן מה דינם של הקדירה והכלי שהחלב נתבשל בהם? האם הבליעה נאסרת וצריך להכשיר את הכלים.

א. מעשה שבת
איתא בכמה מקומות בש"ס (כתובות לד, א וש"נ): המבשל בשבת בשוגג – יאכל, במזיד – לא יאכל דברי ר"מ. רבי יהודה אומר: בשוגג – יאכל במוצאי שבת, במזיד – לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג יאכל למוצ"ש לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית, בין לו ובין לאחרים. ומפרשת הגמרא (שם) טעמא דר"י הסנדלר, שמעשה שבת אסור מדאורייתא, מהמקרא "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם" (שמות לא, יד) – "מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה". לפ"ז, מעשה שבת אסור מדאורייתא, אבל רק במזיד – בשוגג לא נאסר, דקרא מירי רק במזיד. ואית מאן דאמר, דמעשה שבת אסור רק מדרבנן, והקרא ד"כי קודש הוא"
כוונתו, דרק שבת קודש ואין מעשיה קודש. כדי לברר מחלוקת ר"מ ור"י במה פליגי יש בזה שיטות הראשונים, ונבארם מחד לחד.

ב. פירוש רש"י

1 .בחולין
רש"י פירש פלוגתם בכמה דרכים. בחולין (טו, א ד"ה יאכל) פירש שיטת ר"מ: בשוגג יאכל – הוא עצמו ובו ביום, ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו, דלית ליה לר"מ בכדי שיעשו אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא, דלא נמטייה הנאה מאיסורא, אבל בשוגג לא אבל במזיד, דאיכא איסורא, לא יאכל – בו ביום, עד שתחשך ובכדי שיעשו. והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכלייה בו ביום, דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא. ובשיטת רבי יהודה פירש רש"י: בשוגג יאכל במוצאי שבת ולא בשבת, דסובר רבי יהודה דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא, עבירה מיהא איכא. ע"כ בעינן בכדי שיעשו, דלא נמטייה הנאה מעבירה. והוא הדין לאחריני אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, אבל במזיד אסור לו עולמית; אבל לאחריני שרי במוצאי שבת בכדי שיעשו, דטעמא דאסור עולמית משום קנס, ורק לדידיה דעביד איסורא קנסו, ולא לאחריני.

יוצא מדברי רש"י שבין לרבי מאיר ובין ורבי יהודה בשוגג לא קנסו, ומחלוקתם היא אם קנסו מזיד, שלדעת רבי יהודה – קנסו, ולדעת ר"מ – לא קנסו. מלבד קנס, יש לדעת שניהם לאסור כדי שלא יהנה אדם מעבירה. משום כך לר' מאיר אסור במזיד, אבל רבי יהודה סובר, שגם בשוגג נחשב למעשה של עבירה, וכדי שלא יהנה ממנה אסור. נמצא ששני איסורים שונים הם – האחד: קנס; והשני: איסור הנאה מדבר עבירה.

2 .בגיטין
בגיטין (נג, ב) פירש רש"י באופן אחר: שיטת ר"מ היא שבשוגג יאכל – אף הוא בעצמו בו ביום, ובמזיד – לא יאכל הוא בשבת עד מוצאי שבת, אבל לאחריני שרי, דטעמא משום קנסא, ולדידיה קנסו ולא לאחריני. ור"י סבר בשוגג יאכל הוא במוצ"ש, אבל לא בשבת, דקנסו שוגג אטו מזיד. ולכן, דווקא לו אסור, אבל לאחריני שרי, דלא שייך לקנוס אחריני.

אותו פירוש הביא רש"י גם בחולין, אבל דחה אותו, משום דלרב דמוקי מתניתין כר' יהודה אי אפשר לפרש טעמא דר' יהודה משום דקנסו שוגג אטו מזיד, דא"כ אמאי מישתרי הוא לאורתא, הא קתני גבי מזיד "לא יאכל עולמית". ולכן פירש דטעמא, משום דלא ליתהני מעבירה הוא, ולא שנא הוא ולא שנא אחריני – בשבת אסור, ובמוצ"ש מותר גם לדידיה.

לכאורה קשה, מש"כ דאי-אפשר לומר משום קנסות דא"כ אף בשוגג ייאסר עולמית, הא הגמ' בגיטין אמרו הטעם משום קנס, ולא רצו לקנוס בשוגג שייאסר עולמית כמו במזיד ממש. ההסבר הוא, דבאמת בזה פליגי הסוגיות, שבחולין אזיל אליבא דרב, דמוקי מתניתין כר' יהודה, ועל כן סובר שלר' יהודה אסור בו ביום – לו ולאחריני – דהא מדמה השוחט בשבת לשוחט ביו"כ וכמו ביום כיפור, וכמו שביוכ"פ אסור לכולי עלמא, הוא הדין בשבת. לכן, אי אפשר לומר שהאיסור הוא משום קנס, משום שלא שייך לקנוס לאחריני, אלא רק למי שעשה העבירה. על כן מוכרח רב לומר, שהטעם אינו משום קנס, אלא כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, ולכן אסור אף לאחריני. אבל הסוגיא
בגיטין סוברת, שלדעת ר' יהודה במזיד אינו אסור לאחריני.

לפי"ז נחלקו הסוגיות בדעת ר' מאיר, שכאשר קונסים שוגג אטו מזיד – לסוגיא בחולין, צריך שיהיה לשוגג כל דינו של המזיד; ולסוגיא דגיטין לא צריך שיהיה לו אותו דין. את המחלוקת הזו יש לבאר על פי מה שיש לחקור בפירוש "קנסו שוגג אטו מזיד", דיש לפרש בתרי אנפי: א. יש לחשוש שמא יעשה במזיד ויאמר שוגג הייתי, כדי שיהיה לו מותר. ע"כ החמירו חז"ל, דא"כ גם האיסור של מזיד לא יתקיים, דבכל פעם יאמר שוגג הייתי.
ב. אם יתירו מה שעשה בשוגג, עלול איסור שבת להיות קל בעיניו, ויתיר לעצמו גם במזיד. על כן קנסו גם בשוגג, כדי שלא יקל במזיד.

הנפקא מינה בין שני הפירושים, דלפי פירוש ראשון צריך לתת בשוגג אותו הדין כמו שיש במזיד, דהא החשש הוא שמא יעשה במזיד ויאמר שוגג הייתי, א"כ צריך שיהיה כולו כמו מזיד. אבל לפי הצד השני -שלא יהיה איסור קל בעיניו ויבוא להתיר במזיד- די אם ייקנס אפי' לא כמו מזיד. גם אז ידע שיש איסור חמור של שבת, ולא יבוא להקל באיסור מזיד.

בגמ' בגיטין מוכח כצד השני. הגמ' שם מקשה מדברי ר"מ אדר"מ ומדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה. שר"מ אומר: הנוטע בשבת – בשוגג יקיים ובמזיד – יעקור ובשביעית – בין בשוגג ובין במזיד יעקור. ר"י אומר: בשביעית – בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, ובשבת – בין בשוגג ובין במזיד יעקור. ומתרצת הגמ', שלר"מ הטעם שבשביעית יעקור הוא מפני שמונים לשביעית ואין מונים לשבתות; דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית, ולא נחשדו על השבתות. ופירש רש"י: שמונים לנטיעות לשביעית, ולכן נטיעה שנעשתה בשביעית יבוא לזלזל בה. הגמ' (נד, א) מבארת את הצורך בטעם השני – וכי תימא, שבת נמי זימנין דמונים לשבת, ע"ז קאמר: נחשדו ישראל על השביעית, ולא נחשדו על השבתות. ופירש רש"י: "ואיכא למיחש, מתוך שהדבר ניכר אתי למישרי נטיעה בשביעית. ולא נחשדו על השבתות – ואפי' ייזכר ויוודע הדבר, לא אתי למשרי נטיעתא בשבת" – כלומר: הרי זו הגזמה שבשל כך יבוא להתיר איסור.

לפ"ז אתי שפיר הסוגיא דגיטין דמפרש טעמו של ר' יהודה משום דקניס שוגג אטו מזיד, ולא קשה א"כ למה מותר למוצ"ש – דאין צריך שיהיה שוגג דומה למזיד ודי אם נקנסו שבשבת אסור, אבל רב סבר דבגדר קנסינן שוגג אטו מזיד הוא דשמא יעשה במזיד ויאמר שוגג הייתי ע"כ סובר רב דא"א לומר טעמא של ר"י משום דקניס דהא א"כ צריך שיהיה בשוגג אסור כמו מזיד לעולם וע"כ טעמא של ר"י משום שלא יהנה ממלאכת שבת לכן אסור גם לאחרים.

יוצא לנו מדברי רש"י, דהיכא דהוי הטעם משום קנס, אין לקנוס רק לדידיה ולא לאחריני; אבל היכא דהוי משום שלא יהנה – אז אסור אף לאחריני. לכן הסוגיא בחולין, דמשמע שבשוגג אסור בו ביום אף לאחריני, על כורחך הטעם משום שלא יהנה. אבל סוגיא דגיטין סוברת שבאמת אליבא דר' יהודה בשוגג אסור בו ביום רק לדידיה, דהטעם משום קנס. וכן לר' מאיר במזיד אסור רק לדידיה, דהוי טעמא משום קנס.

3 .בכתובות
בכתובות לד, א פירש רש"י מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה – שר"מ סובר בשוגג יאכל אפילו בו ביום; ובמזיד לא יאכל הוא לעולם, אבל אחרים ישראלים אוכלים – דטעמא הוי משום קנס ע"כ אסור לעולם ורק לדידיה, אבל לאחריני מותר. וגם דעת ר' יהודה היא, שבמזיד לא יאכל עולמית, והוא משום קנס, ורק לדידיה ולא לאחריני. וכבר הקשו, למה שינה רש"י פירושו כאן ממש"כ בחולין – עיין שיטה מקובצת ותשובת מהרלב"ח.

והנראה לי לומר, דהנה הבאנו לעיל דברי רש"י, שפירש טעמא דר"מ בשוגג יאכל, דלר"מ לית ליה בשוגג שלא יהנה ממלאכת שבת, דלא נעשתה עבירה. דהיינו: אף שבמזיד סובר שאסור משום שלא יהנה ממלאכת שבת, מ"מ בשוגג מותר, דלא נחשב עבירה. וממילא צריכים לומר דלר"מ לא שייך כאן הדין שמוזכר בש"ס, שאסור בכדי שיעשו בגוי שעשה מלאכה, דבזה לא שייך לאסור שלא יהנה , שהרי לא עשה עבירה. וזה היה קשה לרש"י, דא"כ יהיה כל סוגיות הש"ס שמחייבות להמתין אצל נכרי בכדי שיעשו הן לא אליבא דסוגייתנו. ע"כ פירש בכתובות, שהטעם שבמזיד אסור הוא לא בשביל שלא יהנה, אלא משום קנס. ולכן אסור לעולם לדידיה, ולא לאחריני. וכשהאיסור הוא משום קנס, ולא משום שלא יהנה, לא שייך שנחייב להמתין בכדי שיעשה.

התוס' בביצה (כד, ב ד"ה ולערב) הביאו בשם רש"י, שלערב אסור בכדי שיעשו, שלא יהנה ממלאכת שבת, והקשו: א"כ למה המבשל בשבת בשוגג יאכל, הא שייך לומר שלא יהנה. והנה, הרא"ש (ביצה פ"ג, סי' ב) כתב בענין זה: " וכי תימא מבשל שאני דחזי לכוס והיה ראוי ליהנותממנו בלא מלאכת שבת, הא אמר בפ"ק דחולין: השוחט בשבת בשוגג יאכל", והרי זה לא היה ראוי לאכול. לכן מוכרח רש"י בחולין לומר, דאליבא דר"מ לית ליה הדין בכדי שיעשו כיוון שמתיר גם השוחט. אבל בכתובות, שמוזכר רק המבשל, אפשר לומר שרבי מאיר סובר שיש איסור שלא יהנה ממלאכת שבת, ומה שלא אסרו בכדי שיעשה הוא משום שבמבשל חזי לכוס, דראוי לאכול בלא מלאכה, ואתי שפיר גם לר' מאיר שמוזכר בכל מקום שבנכרי אסור בכדי שיעשו. ע"כ מוכרח לפרש הטעם במזיד אסור משום קנס, ומשום כך אסור לעולם, דבקנס לא שייך לחלק בין שבת ליום אחר.

ג. פירוש התוס'
שיטת התוס' בכ"מ (גיטין נג, כתובות לד ד"ה המבשל) היא כמו רש"י בחולין, דבמזיד לרבי מאיר אסור בו ביום גם לו וגם לאחרים וכן שוגג דר"י אסור בו ביום גם לו וגם לאחרים. אבל במוצ"ש מותר מיד, ואין צורך בכדי שיעשו, דהתוס' לשיטתם בביצה (דף כד, ב ד"ה ולערב)שהטעם שצריך בכדי שיעשו הוא שמא יאמר לו לעשות וזה שייך דווקא בנכרי אבל בישראל אין חוששים שיאמר לישראל לעשות דאין אדם חוטא ולא לו. והטעם שלא יהנה ממלאכת שבת גם כן לא שייך, דבמבשל אינו נהנה כ"כ דחזו לכוס, וגם בשוחט לא גזרו, דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן – עיין תוס' חולין טו, א ד"ה מורי.

ולפ"ז צ"ל שלתוס', דבמזיד אסור לר"מ וכן בשוגג לר"י בו ביום, ע"כ הטעם הוא משום קנסא, ולא משום שלא יהנה ממלאכת שבת, כמו לרש"י. ועל כרחך צריך לומר, שלפי שיטת התוס' אסור משום קנס גם לאחרים, ולא כמו שהבאנו בשם רש"י. וצריך ביאור למה לקנוס לאחרים אינו משום ש'קנסו אותם, אלא משום שאם יהיה מותר לאחרים, יבואו להתיר גם לו. על כן קנסו חכמים ואסרו גם לאחרים, כדי שיתקיים מה שקנסו אותו עצמו.

ד. האיסור למי שנתבשל עבורו
1 .המג"א התיר אף קודם בכדי שיעשהבשו"ע סי' שיח סעיף א פוסק כר' יהודה, דהמבשל בשבת – במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים – מותר במוצ"ש מיד, ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולמוצ"ש מותר גם לו . המג"א (סעיף קטן ג') כותב "נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו, כמו שכתוב ביו"ד סי' צט סעיף ה, דה"נ טעמא משום קנסא". ולבסוף מביא ד"מדברי הב"י משמע, דווקא התם חיישינן שיאמר לעכו"ם לבטלו, אבל הכא הא בלאו הכי צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם. ולישראל לא חיישינן, דאין אדם חוטא ולא לא".

דברי המ"א צ"ב, איך מדמה הדין של מה דאיתא ביו"ד לדין דכאן, דשם מיירי בדין של אין מבטלין איסור מלכתחילה ובזה אמרינן שאם עבר וביטלו במזיד אסור לו לעולם וגם לאחרים אסור, דקנסינהו לי' שלא יהנה מה שעבר ובטלו. אבל כאן מה שייך לקנוס לאחרים שיהיה אסור לעולם, הא לאחר זמן של בכדי שיעשו לא מיקרי נהנה מן האיסור ולא משמע מהמג"א לפרש שכוונתו שיהיה אסור בכדי שיעשו, דהא כתב דלמי שנתבשל בשבילו הוי דינו כמו הוא עצמו.

וכן קשה מה שהמג"א מביא בשם ב"י, שבביטול איסור חיישינן שמא יאמר לעכו"ם, אבל במבשל בשבת לא חיישינן – למה צריך לזה, דהא הב"י כתב שם דקנסא הוא שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבוא לעשות גם פעם אחרת אם אתה מתיר בשביל אחרים. וזה שייך דווקא שם דאם אתה מתירו א"כ יהנו לו מעשיו, אבל כאן אם יתירו לו אחר בכדי שיעשו, ג"כ לא יהנו לו מעשיו (ואח"כ מצאתי בתהילה לדוד שהקשה כן).

וע"כ צריך לומר שמי שנעשה בשבילו הוי כאילו הוא בעצמו, דנחשב כאילו עשה בשליחותו. ואם יהיה מותר, אז בודאי הוי כאילו עשה לו. ע"כ נחשב כאילו לו בעצמו. לכך הו"א שגם במבשל בשבת אסור, לפי מסקנת המג"א שמביא בשם הרב"י, שהטעם שאסור למי שנתבשל בשבילו כדי שלא יהנה מעשיו הרעים. לכן אחר בכדי שיעשה במבשל בשבת מותר, דאז לא אהני מעשיו. רק המג"א רוצה להתיר אף קודם בכדי שיעשו דלא חיישינן שמא יאמר לו לעשות.

2 .מי שנתבשל בשבילו ולא ידע שנתבשל באיסור
ולפי מה שכתבתי אפשר להבין את הסברות במחלוקת האחרונים בהגדרת מי שנתבשל בשבילו הט"ז (יו"ד סימן צח ס"ק י) הביא בשם רש"ל, דהא דאסור למי שנתבשל בשבילו, "היינו דווקא שידע זה שנתבשל בשבילו וניחא ליה, אפי' לא ציוה אותו לבטלו; אבל אם לא ידע ממנו – שרי ליה". רע"א שם הביא בשם תשובת הריב"ש, דאם ביטל סתם למי שירצה לקנות, הרי הוא כמו שנעשה בשבילם ואסור לכולם. וע"ז כתב, דמשמע מזה דאף מי שנתבטל עבורו לא ידע שנעשה בעבורו. ולכאורה, פליגי בזה, דמהרש"ל סובר הטעם שאסור מי שנתבשל בשבילו, שלא יהנה מהאיסור, וזה דווקא אם ידע וניחא ליה, אבל באינו יודע, לא נהנה מזה, ואין כוונתו ליהנות. אבל הריב"ש סובר, דטעם איסור מי שנעשה בשבילו הוא דנחשב כאילו עשה בשליחותו, והוי כאילו לו עצמו. ע"כ אף שלא ידע שעשו בשבילו – אסור.

ה. תשובת כתב סופר בפונדק המבשל בשבת

1 .קשה, למה יקנסו את האחרים?
למסקנא נשאר המג"א בדעה שטעם האיסור הוא כדי שלא יהנו מעשיו, לכך במבשל בשבת ואינו אסור למי שנעשה בשבילו. ולפ"ז צ"ע דברי תשו' כתב סופר חאו"ח סי' נ, בדבר פונדק ישראל שמבשל בשבת עבור אוכלי שולחנו כמו בחול האם מותר לאחר לקנות ממנו בחול מה שבישל בשבת? והביא שם מסקנת המג"א, דלמי שנתבשל בשבילו מותר, דלא חיישינן שמא יאמר לו דלא שמע לו. ולפ"ז רוצה לחדש שאם המבשל שגג בכך שהיה אומר מותר, ומי שנתבשל בשבילו היה מזיד – אסור לזה שנתבשל בשבילן כמו בישל במזיד, כיוון שהמבשל שוגג יש לחוש שיאמר לו פעם אחרת, והמבשל בשוגג יעמוד בשגגתו, כיוון שהוא אומר מותר.

וכן כתב, דזה נ"ל פשוט, דדוקא במי שמבשל במקרה לאחר – בזה לא חיישינן שיאמר לו פעם אחרת שיעשה בשבילו, דלא ישמע לו. אבל בנידון הזה, שמבשל בקביעות כל שבת, וזו פרנסתו בחול ובשבת – בודאי קנסו רבנן לאלו שנתבשל בשבילם, דכאן ל"ש לומר שמא לא ישמע, דהא עושה כך כל שבת, ובודאי ישמע לו. עי"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל דבריו צ"ע- למה שייך לקנוס בזה, הרי הוא מילתא דלא שכיחא שיהיה אומר מותר; לך ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. כמ"ש המג"א בס"ק ב, שהטעם שלא אסרו בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת שבת, ודמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. בשלמא אם עשה מזיד שייך שפיר לקנסו שלא יהנה מעבירה שעשה; אבל
כלפי אחרים שזה רק גזירה, הא במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן?

ועוד קשה, דאף אם הטעם הוא שלא יהנה מעבירה ויאמר לו פעם אחרת לעשות – הא בשביל זה אין צריך לאסור לעולם, ודי לאסרו עד בכדי שיעשה. דדוקא במזיד, שעשה בעצמו שייך לקנסו על העבירה שעשה, אבל לאחרים שלא עשו עבירה, למה ייקנסו לעולם? וגם ייקנסו כדי שלא יהנה מעבירה, די בכך שייקנסו עד בכדי שיעשו.

2 .קשה, האחרים אינם נהנים מהבישול בשבת
הכתב סופר שם רוצה לאסור מעוד טעם, ע"פ מה שכתב הש"ך (ביו"ד סי' צט, י"ב) דמבטל איסור לכתחילה אסור למוכרו לישראל ביוקר יותר ממה שהיה מוכר לנכרי. ואף שהרמ"א שם (סעיף ה') חולק על דין זה, מכ"מ כאן, פשוט דאסור למוכרו אליבא דכ"ע, דהא סוף מעשה במחשבה תחילה היה למכור לאחרים ומש"ה מבשל כדי למכור לאחרים. ולפ"ז אסור לאחרים לקנות ממנו משום "ולפני עיוור", דקי"ל דגם באיסור דרבנן איכא לפ"ע. ואפילו ידוע שיקנו ישראלים אחרים ממנו, ולא ידעו או לא יחושו לאיסור זה דלפ"ע, א"כ לא הוי כתרי עברי נהרי, מ"מ מוכיח שם דגם בזה יש בזה יש לפני עיוור וגם מסייע ידי עוברי עבירה, ועי"ש. אבל דבריו צ"ע, דהאיך מדמה מבשל
למבטל? דבשלמא שייך נהנה בזה שמבטל, דבלי זה היה צריך למכור לנכרי בזול, וע"י הביטול יכול למכור לישראל ביוקר, ונהנה מזה – ע"כ אסור למכור לישראל. אבל במבשל – אף אם לא היה מבשל בשבת היה יכול לבשל בחול, והיה יכול למכור; א"כ לא נהנה כלום בזה שבישל, ולמה יהיה אסור למכור לישראל?

3 .מהחליבה בשבת אחרים נהנים
הנה מה שהקשנו על הכתב סופר, זה שייך להקשות על בישול, דבזה שייך לומר שהיה יכול לבשל גם אחר שבת, וא"כ לא נהנה מהאיסור, אבל בדין שאנו עוסקים בו – בחלב של שבת – בזה בודאי ל"ש לומר שהיה יכול לחלוב את החלב הזה לאחר שבת; ובודאי בזה שחלבו בשבת נהנה מהאיסור, ושייך בזה כל מה שכתב הכ"ס, דבזה יש לאסור גם כן לאחרים, שמא יאמר לו לעשות פעם אחרת. ול"ש לומר אין אדם חוטא ולא לו דהא בכל שבת הוא עושה את החליבה במזיד. וכמו כן שייך הטעם השני, שאסור לקנות את החלב אחר שבת, כדי שלא יהנה בזה שחלב בשבת, כמו במבשל .איסור שאסור למכור לאחרים כדי שלא יהנה מהאיסור

ו. כלים שנתבשל בהם חלב שנחלב בשבת

1 .המג"א אסר את הבליעה
המג"א (שי"ח, א') הביא בשם תשובת הרשב"א, דהכלי שנתבשל בו בשבת – נאסר – היינו אם נתבשל במזיד. כיוון שהמאכל אסור מכל מקום, גם הבליעה בתוך הכלי נאסרת לעולם, וצריך להגעילו.

מקור פסקו של המ"א הוא בתשו' הרשב"א ח"א סי' קעה, שנשאל שם: "קדירה שבישל בה ישראל לצורך חולה שיש בו סכנה ואם היא אסורה מפני שבישלו בה בשבת או מותרת מפני שאין מעשה שבת אסור אלא לר"י הסנדלר, ולא קי"ל כותי'; או דלמא אסורה כיון דאיכא למיגזר שמא ירבה בה לצורך בריא?" וע"ז כתב הרשב"א "תשובה – דבר ברור הוא לכ"ע, שהיא מותרת. שאפי' התבשיל עצמו מותר לערב, דאפי' לר"י הסנדלר. שלא אסר ר"י… דווקא בשוגג באיסור, הא לחולה שיש בו סכנה מותר ומצווה לבשל בו, ואין כאן מעשה שבת באיסור. ולא אסר אפילו רבי יוחנן הסנדלר אלא במעשה שבת באיסור, וכ"ש לרבי יהודה וכ"ש לרבי מאיר". ומזה הוכיח המג"א דאם עשה האיסור בבישול הקדירה – כן נאסרת.

2 .הדימוי לכלי שבישל בו גוי
הנה הכ"ס בתשובה הנ"ל רוצה לדמות האיסור של הכלי שנתבשל בו בשבת למחלוקת הראשונים בדין פליטת כלי שבישל בו גוי – דשיטת הרא"ה שהבלוע מותר. ונתן טעם להיתרא, דעיקר הטעם שאסרו בישול נוכרי משום חתנות, וזה ל"ש בבליעה בכלי. אבל הרשב"א אוסר הבליעה, וצריך להכשירו. ונתן טעם לדבר, דאף שחז"ל אסרו משום חתנות, וזה ל"ש בבליעה, מכ"מ כיוון דאסור, עשו אותו איסור ככל איסורים שבתורה, גם דרבנן, שגם הבליעה אסורה. ועל פי זה רוצה לומר גם כאן, דהרשב"א אזיל לשיטתו, דאף שהטעם שאסור מבשל בשבת במזיד הוא משום קנס, כדי שלא יהנה מהעבירה שעשה, ובבליעה לכאורה ל"ש טעם זה – מכ"מ כיוון דחז"ל אסרו ככל האיסור גם הבליעה אסורה.

ואף שבתוך דבריו רוצה הכתב סופר לדחות, שאין ראיה מתשובת הרשב"א, שהרשב"א דן בתבשיל שבישל לחולה, אבל את הבליעה לא אסר – אבל המעיין בתושבת הרשב"א יראה פשוט שגם את הבליעה התיר רק משום שבישל החולה ולא עשה בזה איסור; אבל אם בישל באיסור, מ"מ גם הבליעה אסורה כנמו שאר איסורים.

הכתב סופר שם רוצה לחלק בין בישול עכו"ם, שבו אף הבליעה אסורה לרשב"א, לבין בישול בשבת – דבבישול עכו"ם החמירו בפליטת הכלים כעין שאר איסורים, דדמי לשאר איסורים, ע"כ הוי כשאר איסורים לכל דבר אבל בבישול בשבת שבלא"ה אינו דומה לשאר איסורים, דהא אינו רק לו ולא לאחרים, א"כ אפשר לומר דלא קנסו לאסור אלא התבשיל ולא הבליעה, דהא לא נהנה מזה כלום. אבל כמו שכתבתי, דפשטות מוכח מדברי הרשב"א דגם הבליעה אסור.

3 .חילוק בין הנאסר משום קנס לבין הנאסר משום חשש
אבל מה שנלע"ד, דזה דווקא למבשל עצמו, דבזה קנסו חכמים ואסרו לו התבשיל – בזה שייך לומר שנתנו עליו דין איסור ככל שאר איסורים, ולכן אסור גם הבליעה. אבל בעובדא דידן, אף שאסור גם לאחרים אבל לא מטעם קנס, רק כמו שכתבנו לעיל: כדי שלא יבוא לומר לו פעם אחרת לעשות בשבילו. זה שייך רק בבישול עצמו, שאז יש חשש שאם יהיה מותר, יאמר לו לעשות פעם אחרת בשבילו. אבל אם רק המאכל אסור ואילו הבליעה מותרת, בזה לא שייך לחשוש שיאמר לו פעם אחרת לעשות בשבילו, דהא לא נהנה בזה כלום. ובזה ל"ש לומר דהוי כשאר איסורים, דבשלמא הבישול עצמו, דאסרו חכמים על זה נתנו דין איסור, ולכן גם הבליעה אסורה; אבל כלפי אחרים לא נתנו בזה שם איסור, דהא ל"ש קנס, רק עשו בזה גדר שלא יבוא לומר לו פעם אחרת. א"כ, בזה ל"ש לאסור את הבליעה.

ונ"ל ראיה לדבר מתוך דברי הרשב"א. דהרשב"א כתב, דאם בישל לחולה, הקדירה מותרת, דהא לא עשה בזה שום איסור, וא"כ לא הוי מעשה שבת. ולמה לא כתב הרשב"א דבשבת עצמה הקדירה אסורה גם אם בישל לחולה, דהא לאחרים אסור בשבת עצמה גזירה שמא ירבה בשבילו? אלא בוודאי הבליעה בקדירה מותרת, דלא שייך בזה שמא ירבה בשבילו. א"כ, ה"ה לאחרים, שאסור רק מגזירה שמא יאמר לו ולא מדין קנסא, בזה ל"ש לגזור גם על הבליעה.

4 .בליעה נאסרת רק במעשה שבת של ישראל
ולפי מה שכתבתי אפשר ליישב קושיית מהר"ם בריסק (שו"ת ח"ג סי' ה) שהקשה על המג"א דפוסק כאן כהרשב"א, דאף הבליעה בכלי אסורה, ובסימן רנג ס"ק לט הביא בשם האגודה, שמעשה היה שהטמינה שפחה חמין משחשיכה, ואסר את התבשיל שהיה צונן, והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן, עי"ש. ולפי דברי הרשב"א, דגם הבליעה נאסרת, א"כ למה התירו הבשר, הא נבלע מהרוטב שאסור? ועל כורחך לומר דהאגודה חולק על הרשב"א. וא"כ המג"א שהביא להדיא בסי' שי"ח את דברי הרשב"א, איך הביא בסימן רנג דברי האגודה, הא מזכה שטרי לבי תרי, עי"ש.

ולדברינו אתי שפיר, דדוקא בבישל ישראל בשבת, דשייך בזה קנס, אז נתנו על זה דין מאכל אסור, ולכך גם הבליעה אסור. אבל בסי' רנג, דמיירי שבישלה שפחה בשבת, דלא שייך בזה קנס, אלא רק האיסור כדי שלא יבוא לומר לו לעשות פעם אחרת, א"כ הבליעה מותרת, דלא שייך בזה חשש שמא יאמר לו פעם אחרת.

image_printהדפסת מאמר