1

האם תפירת הבהמה בחוטים אסורים אוסרת את הבהמה?

הרב אלון טננבאום
מפקח כשרות בכיר בתנובה

א. תאור השאלה
ב. דין מעמיד
ג. בהמה שנתפטמה באיסור
ד. חֵלֶב טמא אינו סותם
ה. 'הכל הולך אחר המעמיד'
ו. פסק ההלכה בדין הכל הולך אחר המעמיד
ז. האם תפירה נחשבת מעמיד
ח. באלו מקרים סתימה נחשבת מעמיד
ט. סיכום

א. תאור השאלה

בניתוחים חודרניים שנעשים בפרות תופרים את השכבות הפנימיות של הרקמות בחוט שנקרא catgut .חוט התפירה הזה הינו חוט שנמס בגוף, והוא משמש אף לניתוחים בבני- אדם. חוט זה מיוצר מהשכבה הפנימית של מעי בקר או של חיות ובהמות שאינן כשרות, כך שבעצם החוט הזה הוא למעשה בשר איסור.

ישנם שני ניתוחים חודרניים שכיחים בפרות: ניתוח היסט קיבה, וניתוח קיסרי. בניתוח היסט קיבה, לאחר החזרת הקיבה למקומה תופרים את שכבות השרירים הפנימיות של הפרה ב-catgut ואת העור החיצוני בחוט שאינו נמס. לפי הערכת הרופאים הווטרינרים שאיתם דיברתי בעניין, גם אם השכבות הפנימיות תשארנה פתוחות ולא תפורות הפרה לא תמות, אלא רק יתכן שתיווצר שם דלקת עד להתחברות הטבעית של השכבות. לעומת זאת, בניתוח קיסרי יוצרים פתח ברחם על מנת להוציא את העובר, ולאחר מכן תופרים את הפתח ברחם ואת שכבות השרירים שמסביב בחוט הנמס. בניתוח כזה אם ישאירו את החתך שעשו ברחם פתוח – סביר מאוד שהפרה תמות. השאלה היא האם יש בעיית כשרות בבהמה שממשיכה לחיות בזכות חוט שאינו כשר, או בלשון ההלכה: האם יש בזה בעיה של 'מעמיד' היות ולא מצאתי שדנו בכך פוסקי דורנו נכנסתי לעובי הקורה, לחוות דעתם של רבנן ותלמידיהון.

ב. דין מעמיד

דין מעמיד נאמר לגבי שלושה נושאים:

א. תערובת של היתר ואיסור, כאשר האיסור מעורב ממש בהיתר, והוא זה שיוצר את המאכל הסופי או מאפשר את היווצרותו וקיומו. במקרה כזה האיסור אינו בטל, למרות שמבחינה כמותית הוא היה אמור להיבטל בשישים. המקור לדין מעמיד מהסוג הזה הוא במשנה בעבודה זרה כט, ב: "מפני מה אסרו גבינות גויים? אמרו לו מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה". גבינת נכרים אסורה, לפי המשנה, מכיוון שכדי לייצרה מאחסנים חלב בקיבת נבלה, ולמרות שהטעם הנפלט מהקיבה בטל בשישים – קיבת הנבלה היא ההופכת את החלב לגבינה, ולכן טעמה אינו בטל והגבינה אסורה. וכן במשנה ערלה א, ז: "רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור, אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים בשרף העיקרים מותר, בשרף הפגים אסור מפני שהם פרי".

ב. האחרונים דנו האם מותר להעמיד ולחבר את סכך הסוכה ע"י דבר המקבל טומאה. גם שם הם משתמשים במושג מעמיד. שם לא מדובר על תערובת איסור והיתר, אלא על שימוש בסכך פסול כדי לקיים את הסכך הכשר. הדעות האוסרות חוששות שמא יבוא לסכך גם בסכך הפסול, ולכן גוזרים מדרבנן על מעמיד.

ג. מקרה שבו לחפץ או לכלי אין את היכולת לבצע את ייעודו, ובעזרת תיקון מסויים הוא חוזר לשימוש, ואז הוא מקבל את השם או האופי של מה שתיקן אותו, או בלשון הגמ' "הכל הולך אחר המעמיד".

הדיון המרכזי במאמר זה קשור כמובן ל'מעמיד' מהסוג השלישי, מכיוון שגם במקרה של ניתוח אם מה שמחזיק את הפרה בחיים זהו חוט טמא יתכן שגם הפרה טמאה, ולכן החלב היוצא ממנה טמא ואסור בשתיה ע"פ הכלל "כל היוצא מהטמא – טמא".

לא יהיה זה תמוה לאסור את הבהמה רק בגלל שהיא 'עומדת' בעזרת חוטים שאינם כשרים, שהרי ישנם מקרים נוספים בהם הבהמה אסורה למרות שאינה טריפה או נבילה.

ג. בהמה שנתפטמה באיסור

הרמ"א ביו"ד סי' ס סע' א כותב: בהמה שנתפטמה בדברים אסורים מותרת, אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים אסורה.

הדין שהביא הרמ"א מבוסס על סוגיא בתמורה לא, א, בה דנה הגמרא על מקרה של בהמה כשרה שינקה מן הטריפה, שלפי דין המשנה היא פסולה ליקרב על גבי המזבח. הגמ' מגיעה למסקנה שמדובר במקרה שינקה כל בוקר חלב בכמות שמספיקה לה ליום שלם, "ויכולה לעמוד עליה מעת לעת". ניתן להבין שהדין שאוסר כאן הוא דין 'מעמיד. תוד"ה 'שינקה' אומר שהוא הדין למי שהאכילה כרשיני ע"ז, ודין זה נאמר גם להדיוט ולא רק לגבי בהמה שרוצים להקריבה לקרבן.

מלשון התוס' לא ברור אם אוסר להדיוט רק במקרה של כרשיני ע"ז, או גם במקרה של בהמה שינקה מהטריפה. הש"ך בס"ק ה דן בזה באריכות, והוא נוטה לחלוק על הרמ"א ולומר שרק בהמה שנתפטמה כל ימיה באיסורי הנאה תהא אסורה באכילה משום שנהנה מהאיסור, אבל בהמה שנתפטמה באיסורי אכילה תהיה מותרת. בסוף הש"ך נשאר בצ"ע. השפתי דעת כותב שבאיסורי אכילה לכו"ע מותר בדיעבד. ניתן להבין שהש"ך והשפתי דעת מבינים שהבהמה אינה אסורה גם אם ה'מעמיד' שלה הוא איסור, או לחילופין שכאן לא שייך דין מעמיד מכיוון שמה שאכלה נחשב מעוכל, ומעוכל כשרוף דמי (כך משמע מהשפתי דעת).

ד. חֵלֶב טמא אינו סותם

דין דומה נוסף נמצא בגמ' בחולין נט, ב, שדנה לגבי אבר שניקב ונסתם ע"י חֵ לב, האם זה נחשב סתום וכשר – או אינו סתום והבהמה טריפה:

אמר רב: חֵלב טהור – סותם, טמא – אינו סותם. ורב ששת אומר: אחד זה ואחד זה סותם. בעי רבי זירא: חלב חיה מאי? דוקא אמר חלב טהור סותם, והאי נמי טהור הוא, או דלמא משום דמהדק, והאי לא מהדק! אמר אביי: מאי תיבעי ליה? נהי דשרי באכילה, אהדוקי לא מהדק!

ר' זירא שואל מה הדין לפי רב בחֵ לב חיה במקום שבבהמה הוא חלב אסור, שהרי מצד הדין חֵלב חיה כשר, אבל מצד המציאות החלב שבאותו מקום אינו מהודק בדיוק כמו אצל בהמה. או באופן אחר, למה בעצם חלב טמא אינו סותם, האם בגלל שזה דין מיוחד שלא יכולים להכשיר בהמה אם סתימתה היא בחלב טמא – או שמציאותית החלב הטמא אינו חלב מהודק ולכן אינו סותם. מסקנת הגמ' היא שגם חלב חיה אינו סותם מכיוון שאינו הדוק. יש לשים לב שהגמ' לא הכריעה בטעמו של רב שאוסר חלב טמא, אלא ברור לה שכשהחלב אינו מהודק אז הסתימה אינה מועילה, אבל עדיין ייתכן שאם היה חלב טמא כלשהו שהוא מהודק הבהמה היתה טריפה, מכיוון שסתימתה הינה ע"י איסור. הרוגוצ'ובר בשו"ת צפנת פענח סי' קמז כותב שחלב בהמה טמא אף מהודק אינו סותם, מכיוון שטמא אינו מצטרף לבשר להתירו. גם בשו"ת כתב סופר בסי' קא מבין שממסקנת הגמ' אי אפשר לדעת מה הדין בטמא המהודק, אלא שברגע שאינו מהודק גם הטהור אינו סותם, אבל עדיין ייתכן שטמא בכל מקרה אינו סותם – לדעת הכתב סופר משום הלכה למשה מסיני שטמא אינו סותם. האמרי דוד מבין שר' זירא הסתפק האם חלב טמא אינו סותם כיוון שאינו מהודק, או שאסור מדרבנן משום שכל קיומה של הבהמה הוא ע"י דבר איסור

משני המקרים לעיל אנו רואים שישנן דעות שבהמה אסורה אם כל חיותה וקיומה הוא ע"י איסור,

אף אם אינה טריפה לפי אף אחד מסימני הטריפה הידועים. עתה נדון במקרה שלנו, חור בבהמה שנסתם בעזרת חוט אסור.

ה. 'הכל הולך אחר המעמיד'

הגמ' בשבת טו, ב אומרת שכלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר – רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין. מדובר על כלי זכוכית שהיה בו חור כך שפקע ממנו שם כלי ואינו מקבל טומאה, ואם החור נסתם ע"י מתכת הכלי חוזר לקבל טומאה לדעת ר' מאיר. הגמ' מבינה מכאן שלדעת ר' מאיר הכל הולך אחר המעמיד.

רשי בד"ה 'והטיף לתוכו אבר' כותב "דחשיב ליה ככלי מתכות, דכל קבלת טומאתו משום אבר המעמידו, הלכך אית ליה טהרה במקוה". לפי רש"י, מכיוון שקבלת טומאתו של הכלי, דהיינו עצם היותו כלי, היא מחמת המתכת הסותמת אותו, כל הכלי מקבל דין כלי מתכת לעניין טומאה וטהרה.

מה סוברים חכמים שמטהרים את הכלי? ניתן להבין את דעת חכמים בשלושה אופנים:

א. חכמים חולקים על העיקרון שהכל הולך אחר המעמיד. כך משמע מהתוס' ד"ה "וחכמים מטהרין".

ב. חכמים סוברים שתיקון או סתימה לא נחשבים מעמיד אלא רק מה שממש מחזיק את הכלי, כמו שאומר הריטב"א: "פי' המעמיד (את) המשקה, ובהא הוא דפליגי רבנן, אבל במעמיד דבפרק במה אשה יוצאה (ס, א) שהוא מעמיד כל הכלי מודו רבנן שהולכים אחריו, כדאיתא התם בסולם אחר שליבותיו" וכו'.

ג. כולם מסכימים שהכל הולך אחר המעמיד, אלא שלדעת חכמים מדובר כאן בסתימה לא טובה ולכן היא אינה מעמידה את הכלי. זו דעת רבינו שמואל המובאת בתוס' הנ"ל: ורבינו שמואל גריס ור"מ היא דחשיב סתימה מעלייתא, ולא גריס דאמר הכל הולך אחר המעמיד, ומפרש דפליגי ר"מ ורבנן בהכי, דר"מ חשיב ליה סתימה מעלייתא, ורבנן לא חשיבי להו סתימה מעלייתא הלכך מטהרים לגמרי, ודכו"ע אי הוה סתימה מעלייתא הוה אזלינן בתר מעמיד.

הריטב"א המצוטט בהסבר השני מפנה אותנו לסוגיה בשבת נט, ב: דתניא: היא של מתכת וחותמה של אלמוג – טמאה, היא של אלמוג וחותמה של מתכת – טהורה, ורבי נחמיה מטמא. שהיה רבי נחמיה אומר: בטבעת – הלך אחר חותמה, בעול – הלך אחר סמלוניו, בקולב – הלך אחר מסמרותיו, בסולם – הלך אחר שליבותיו, בערסא – הלך אחר שלשלותיו. וחכמים אומרים: הכל הולך אחר המעמיד.

בסוגיה זו ישנה מחלוקת בין ר' נחמיה לחכמים האם סוג הכלי לעניין קבלת טומאה נקבע על- פי החלק השימושי בכלי – זו דעת ר' נחמיה (כגון בטבעת הולכים אחר החותם שבשבילו נוצרה הטבעת וכד'), או על פי החלק שיוצר את גוף הכלי ומחזיק בפועל את החלק השימושי של הכלי (כגון בסולם הולכים אחר הרגליים שהן המעמידות את השלבים). במקרים המובאים בתוספתא המצוטטת בסוגיא, המעמיד הוא בבירור זה שיוצר מבחינה פיסית את הכלי, ולכן ייתכן שחכמים שאומרים בסוגיא זו הכל הולך אחר המעמיד יחלקו על דעת ר' מאיר שגם בכלי שהטיף לתוכו אבר נאמר הדין שהכל הולך אחר המעמיד, כמו שאומר שם הריטב"א.

אם נפסוק כדעת ר' מאיר שהכל הולך אחר המעמיד, או שנגיד כר' שמואל שאף חכמים מסכימים לכך, יתכן שגם במקרה שלנו שבו החור שיש ברחם הבהמה נסתםע"י איסור נצטרך לומר שהבהמה אסורה מדין "הכל הולך אחר המעמיד".

ו. פסק ההלכה בדין הכל הולך אחר המעמיד

הרמב"ם בהל' כלים פי"ב הי"ג פוסק: כוס שנפגם רובו טהור, נפגם בו שליש היקפו ברוב גובהו טהור, ניקב וסתמו בין בבעץ בין בזפת טהור, והכוס והצלוחית שניקבו בין מלמעלה בין מלמטה טהורין.

לפי הרמב"ם לא אומרים במקרה של כוס שנפגמה שהכל הולך אחרי המעמיד. ניתן לומר שהוא פוסק כחכמים, אולם גם ניתן להבין שהוא סובר שזה לא נחשב סתימה טובה, אבל במקרה של סתימה טובה היינו הולכים אחר המעמיד. בהל' כלים פ"ד ה"ו הרמב"ם פוסק שבמקרה של טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג הטבעת טמאה, והסיבה היא שהכל הולך אחר המעמיד, אולם כמו שציינו לעיל מקרה זה שונה מהמקרה של סתימה, מכיוון ששם מדובר שמבחינת מבנה הכלי הטבעת בנויה ומבוססת על מתכת, ולא כמו במקרה של סתימת חור שעיקר המבנה אינו של מתכת אלא הוא ממשיך להתקיים בעזרת המתכת.

המרדכי בסוף מסכת ע"ז דן על טבילת כלים, ומשווה בין דין טבילת כלים לדין טומאה. הוא מביא בשם המהר"ם רבו שדלי של עץוחישוקין שלו של ברזל חייב טבילה משום שהכל הולך אחר המעמיד. המרדכי עצמו פוסק שאין צריך טבילה, שלמרות שהכל הולך אחר המעמיד – מכיוון שאין משתמש בכלי דרך החישוקים א"צ טבילה. לפי זה המרדכי פוסק עקרונית שהכל הולך אחר משווה המעמיד. אמנם המקרה של דלי יותר דומה למקרה של טבעת וסולם, אולם המרדכי עצמו את הדין הזה לדין של סתימת חור, ואומר:

"ומיהו אם ניקב למטה מרביעית ולא היה מחזיק מפני הנקב ונתנו עליו חתיכת מתכת צריך טבילה, דקי"ל כר' נחמיה דאמר פ"ק דשבת הכל הולך אחר המעמיד".

הטור פוסק שיש מחמירין להטביל את הדלי בלא ברכה, ומסביר הב"י שהסיבה היא שמסתפקים האם הלכה כמ"ד "הכל הולך אחר המעמיד". האחרונים נחלקו גם הם האם הלכה היא כמ"ד שהכל הולך אחר המעמיד בדין של סתימת נקב. הבית יהודה ביו"ד סי' נב פוסק שאין הולכין אחר המעמיד, ומחלק בפסקי הרמב"ם כפי שחילקנו לעיל, שלגבי טבעת הולכין בתר המעמיד משום ששם המבנה מבוסס על המתכת, אולם מה שהרמב"ם פסק שבכוס שנפגם וסתמו בעץ טהור הוא מכיוון שהרמב"ם פוסק כחכמים שאין הולכים אחר המעמיד. ובשו"ת גינת ורדים או"ח ח"ב סי' טז מביא את תשובת מהר"מ בן חביב, שמבין שהרמב"ם פוסק שהכל הולך אחר המעמיד, אלא שבכוס שניקב מדובר בסתימה שאינה מעלייתא.

לסיכום: קיימת כנראה מח' ראשונים בין הרמב"ם למרדכי, וכן מח' אחרונים בדעת הרמב"ם, האם הלכה כר' מאיר שהכל הולך אחר המעמיד או שהלכה כחכמים.

ז. האם תפירה נחשבת מעמיד

המרדכי המובא לעיל, לאחר שפסק שאם גוי סתם את הנקב ע"י חתיכת מתכת הכלי צריך טבילה, דן גם לגבי תפירת הנקב. וזו לשונו: "אבל תפרו בפתיל מתכת אין בכך כלום, שאין זה כי אם מחבר חתיכותיה".

על פי פשט דברי המרדכי תפירה אינה נחשבת מעמיד, מכיוון שהחוט עצמו אינו המעמיד אלא הוא רק מחבר את שתי החתיכות הקיימות של הכלי, והן אלו שמעמידות את הכלי (משהו מעין 'מעמיד דמעמיד' של הלכות סוכה). לפי זה בנידון דידן אין כל בעיה, והפרה כשרה. אולם המקרה שהמרדכי דן עליו הינו של אומן גוי שמתקן כלי של יהודי, וייתכן שהמרדכי בא לומר שבתפירה אין מעשה חשוב של הגוי כדי שיקרא שמו על הכלי ויהיה חייב טבילה, בניגוד לסתימה ע"י מתכת שנחשב שהגוי יצר כלי חדש ולכן חייב טבילה. בשו"ת חוט המשולש ח"א סי' כה מביא את המרדכי, וחולק עליו ע"פ הגמ' ביבמות קב, ב שפוסלת חליצה בסנדל התפור בפשתן, וכמו שפירש שם השלטי גבורים: "אע"פ שכולו עור, הואיל וחוטי הפשתן שמעמידין אותו פשתן הרי הוא כאילו כולו פשתן, שהכל הולך אחר המעמיד". מכאן הסיק שגם תפירה נחשבת מעמיד, אולם בהסתייגות אחת עליה נעמוד בהמשך.

הרב קוק זצ"ל בשו"ת דעת כהן סי' קסט דן האם אשה יכולה לתפור ס"ת, ופשוט לו שאם האיש מתחיל לתפור ואשה ממשיכה – על התפירות של הגבר להיות מספיק חזקות כדי שיוכלו להחזיק את הס"ת, כי גם לתפירה יש דין של מעמיד.

ח. באלו מקרים סתימה נחשבת מעמיד

הגר"ח בסטנסיל סי' שצד דן לגבי כלים שניקבו וסתימת הנקב אינה מקבלת טומאה. הוא מחלק בין חבית שניקבה, שעדיין נחשבת כלי אלא שאינה ראויה לשימוש, ולכן אף אם הסתימה אינה מקבלת טומאה החבית תקבל טומאה, לבין משפך שהנקב גורם לכך שלא יהיה כלי, ולכן רק אם הסתימה היא מדבר המקבל טומאה המשפך יקבל טומאה. באופן דומה ניתן לחלק לגבי דין מעמיד. אם ללא המעמיד החפץ איבד את שמו ומהותו לגמרי נלך אחר המעמיד, אולם אם החפץ לא איבד את זהותו, אלא שיש מניעה בשימוש בו והמעמיד מסיר את המניעה הזו, במקרה כזה לא נאמר שהכל הולך אחר המעמיד. בתשובה המובאת לעיל בדעת כהן אומר הרב קוק לגבי חיזוק תפירות הס"ת בדבק: "שכיון שעיקר עמידתה הוא ע"י דבר כשר, אלא שלולא דבר המקבל טומאה היה מתקלקל, אין זה בכלל מהוה ע"י דבר המקבל טומאה".

דברי הרב קוק מפורשים כהבנתנו בגר"ח. חילוק זה, בין דבר שמעמיד את הכלי לבין דבר שמנע את קילקולו או מונע את השימוש בו, מופיע גם בשו"ת חת"ס ח"ב סי' רו לגבי מקוה שעומדת ע"י שרשרת ממתכת, שלא אומרים הכל הולך אחר המעמיד מכיוון שהשרשרת רק מונעת את הקלקול לעתיד, ולא יוצרת ומקיימת את הכלי. וכן בשו"ת חוט המשולש המובא לעיל לגבי חליצה במנעל התפור בפשתן כתוב שזה פוסל רק במנעל כזה שא"א לנועלו בלי התפירה ואינו נקרא מנעל בלי חוט התפירה.

לענ"ד ניתן להוכיח את החלוקה הזו גם מסוגייתנו. המח' בין ר' מאיר וחכמים מובאת גם במסכת ראש השנה יט, א בלשון קצת שונה: "דתנן: כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רבן שמעון בן גמליאל: יהודה בן שמוע מטמא משום רבי מאיר, וחכמים מטהרין".

רש"י שם מפרש שהמחלוקת היא אם לאחר הסתימה הכלי חוזר לטומאה הישנה שהיתה לו לפני שניקב, ושאר הראשונים חולקים עליו. ניתן לומר שמחלוקת הראשונים היא אם הסתימה מתקנת את הכלי – או יוצרת כלי חדש: לרש"י הסתימה רק מתקנת את הכלי והטומאה לא פקעה ממנו, ואם התיקון מאפשר את חזרת הטומאה הישנה אז הטומאה הישנה תחזור; לפי שאר הראשונים הכלי שניקב איבד שם כלי, ולאחר שהוא מתוקן הוא נחשב כלי חדש שדינו נקבע לפי אופי הסתימה. לפי זה, ייתכן שלשאר הראשונים, במקרה של סתימה שהיא באמת רק מתקנת ולא יוצרת מחדש כלי, גם לרבי מאיר לא נאמר שהכל הולך אחרי המעמיד.

תוד"ה 'יהודה בן שמוע' מצטט את התוספתא בכלים: "חרש שפירש מן החבית ומן הקדרה, אם מקבל כשעור טמא, אם לאו טהור. ניקב ועשאו בזפת טהור, שכלי חרש שטהור שעה אחת אין לו טומאה לעולם".

ע"פ התוספתא הזו אומר התוספות שא"א להגיד שרבנן מטהרים משום שכלי חרס (וזכוכית דינה כחרס) שטהר שוב אין לו טומאה, מכיוון שדין זה נאמר רק בשבר כלי שניקב, אבל לא בכלי שניקב וסתמו. נראה שהחילוק הוא, שכלי שניקב וסתמו לא איבד את השם 'כלי' אלא רק היתה מניעה בשימוש בו, לעומת שבר כלי, שכל מהותו היא האפשרות להשתמש בו אבל אין לו שם כלי, אם הוא ניקב הוא איבד לגמרי את מהותו, והסתימה מעמידה אותו מחדש ומאפשרת להשתמש בו אבל לא הופכת אותו לכלי, ולכן אינו מקבל טומאה לעולם.

יוצא מכל זה לענייננו, שבהמה שיש לה חור ברחם עדיין שם בהמה עליה, וחוט התפירה רק מונע. את מותה ואינו הופך אותה לבהמה; ולכן נראה שלדעות שהובאו לעיל לא שייך בעניין זה דין 'הכל הולך אחר המעמיד'. וכך היתה גם דעת מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א.

ט. סיכום

א. לפי חלק גדול מהפוסקים ההלכה כר' מאיר שהכל הולך אחר המעמיד.
ב. מחלוקת האם בתפירה אומרים שהכל הולך אחר המעמיד.
ג. נראה שדין זה לא שייך בבהמה שיש לה חור ברחם שנסתם בעזרת חוטים שאינם כשרים, שאף אם תמות ללא סתימת החור עדיין שם בהמה עליה, ולא אומרים במקרה זה שהחוטים נחשבים 'מעמיד' שלה.