דין חליבה ע"י המכונה

הרב מרדכי גרוס
יו"ר בד"צ ועדת מהדרין

ראשי-פרקים:
א. היתר כשהלבשת הצינורות נעשית בשעה שהמכונה אינה פועלת
חילוק מתי מלביש הצינורות לעטינים עדיפות היתר דגרמא מהיתר אמירה לעכו"ם
ב. דין מלביש הצינורות בשעה שהחלב הולך לאיבוד
דעת החזו"א דאסור מדרבנן להעמיד כלי אף שבתחילה היה לאיבוד דעת הגרשז"א (לא למעשה) דאסור מהתורה ואף כשאחד מעמיד כיוון הדין לחזו"א אם אדם אחר יעמיד את הכלי שמתחילה הייתה כוונתו לזה להעמיד הכלי כשהמכונה הפסיקה פעולתה ע"י שעון
ג. הדרכת החזו"א בקיבוץ חפץ חיים שמפני הדחק התיר אף להעמיד
הכלי בשעה שהמכונה פועלת אחר שבתחילה הלך לאיבוד
אסור אם הטיפות הראשונות לא יצאו לאיבוד

 

א. היתר כשהלבשת הצינורות נעשית בשעה שהמכונה אינה פועלת

 

חילוק מתי מלביש הצינורות לעטינים
הנה באופן שמלביש את הצינורות בשעה שמכונת החליבה כבר פועלת, כתב החזו"א (סי' נ"ה סק"ו ד"ה וכן מותר) "שלבישה זו אינה גרמא אלא מלאכה ממש כיוון דבכוח ראשון כבר נעשה החליבה, וכה"ג חייב על רציחה ג"כ". אך יש להתיר באופן שמכוונים את הפעלת המכונה לשעה מסויימת ע"י שעון ומלבישים את הצינורות [של מכונת החליבה] על עטיני הבהמה לפני השעה שהמכונה מתחילה לפעול, דבכה"ג כתב החזו"א (סי' ל"ח סק"ד) דהלבשת הצינור על עטיני הבהמה נחשבת כגרמא כיון שבשעה שעשה את המעשה שלו, לא נעשתה חליבה, ורק אחרי זמן בעקבות סיבוב השעון נעשית חליבה וכדכתב שם (סק"ב) "דעדיין חסר מעשה של הילוך השעון ונולד כוח שני" ובגרמא מבואר בשו"ע והרמ"א (סי' של"ד סכ"ב) דמותר במקום הפסד. ובענינינו יש לצרף דהוי צער בע"ח (חזו"א שם ד"ה ואם לענין גרמא שע"י שעון).

עדיפות היתר דגרמא מהיתר אמירה לעכו"ם
הנה יש עדיפות בהיתר דגרמא טפי מבהיתר דאמירה לעכו"ם, כיון דבגרמא ישנם הסוברים דאין איסור כלל, משא"כ אמירה לעכו"ם הוא ודאי איסור מדרבנן. וביותר דאף למאי דקיי"ל דאסור, הרי גרמא קל איסורו טפי מאמירה לעכו"ם, דהרי גרמא הותר אף במקום הפסד וכנ"ל, ואמירה לעכו"ם לא הותרה אף במקום הפסד וכמבואר במתני' (שבת דף קכ"א, א) ונפסק בשו"ע (סי' של"ד סכ"ו). ועי' ביאור הגר"א (יו"ד סי' קנ"ז סק"ד) שצריך ליתן כל אשר לו על שבות דרבנן כאמירה לנכרי.

ב. דין מלביש הצינורות בשעה שהחלב הולך לאיבוד

דעת החזו"א דאסור מדרבנן להעמיד כלי אף שבתחילה היה לאיבוד
כתב החזו"א (סי' נ"ה סק"ו), דהנה הרי "מותר להלביש את הצינור בשעת תנועת החשמל, כשהחלב הולך לאיבוד", אך הוא דווקא באופן שהחלב הולך לאיבוד בכל משך החליבה, אבל אם הלביש את הצינור באופן שהחלב הולך לאיבוד ואח"כ העמיד כלי תחת הצינור לקבל את החלב, אף שליכא חיוב כיון שלא עשה כלל מעשה "מלאכה", שהרי בשעת המעשה שעשה לחלוב היתה החליבה לאיבוד [והיה אפשר לומר דכוונתו דגרע מגרמא, כיון שלא היה נעשה ממילא החליבה לכלי בלי "מעשה" נוסף, אך בד"ה ואם – דאיירי ג"כ על העמדת הכלי, כתב שההיתר מדין גרמא], אבל מ"מ אסור לעשות כן מדרבנן.

וכתב החזו"א "זכר לדבר" דמבואר בברייתא (בדף ח, ב "ובלבד שלא יחליפו") ונפסק בשו"ע (סי' שמ"ו ס"א) ש"לא יעמוד אדם על מקום פטור ויקח חפץ מיד מי שעומד ברה"ר ויתננו למי שעומד ברשות היחיד או איפכא". ואף דמהתורה מותר כיון דפעולת העקירה מרה"י מסתיימת בהנחה במקום פטור [כיון דהנחת גופו הוא כהנחת החפץ], וכן פעולת ההנחה ברה"ר התחילה בעקירה ממקום פטור, מ"מ כיון שסוף-סוף ע"י עקירה מרה"י והנחה ברה"ר נעשית הוצאה, נאסר מדרבנן "דלא לימרו דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ואתי למשרי הוצאה בשבת" (רש"י עירובין עז, ד"ה ובלבד). ועפי"ז כתב החזו"א דכמו"כ הוא בענינינו דאמנם כל פעולה הוא היתר, היינו הן פעולת הלבשת הצינור הוא היתר כיון דהיה רק כפעולת גרמא לחליבה, והן פעולת הנחת הכלי שלא ילך החלב לאיבוד כיוון שאין זה כלל "מלאכה", מ"מ כיוון שע"י שתי פעולותיו נעשית החליבה ד"מפרק", נאסר מדרבנן [וכתב החזו"א שכאן גרע טפי כיוון שבפעולה האחת (הלבשת הצינור) הוא הפעולה ד"המלאכה" שנוצר ממנו בסופו (בגרמא) חליבה ד"מפרק"].

כוונת החזו"א דאף דהוי רק איסור מדרבנן, מ"מ אין לדמות להתיר משום הפסד ומניעת צער בעלי חיים ממה דמצינו בביטול כלי מהיכנו, וע״ד שנתבאר לענין חליבה לאיבוד.

הדין לחזו"א אם אדם אחר יעמיד את הכלי
והנה לענין הוצאה מבואר בשו"ע הגר"ז (סי' שמ"ו ס"ב) דאסור אף באופן דהעברת החפץ מרה"י לרה"ר דרך הנחה ועקירה במקום פטור, תהיה ע"י שני בני אדם "כגון שאחד עומד ברה"י ונוטל משם חפץ ומניחו במקום פטור והעומד ברה"ר נוטלו", כיוון שנעשית הוצאה מבין פעולותיהם ומ"מ כתב הגרשז"א זצוק"ל דלדברי החזו"א שאין בזה חיוב בענינינו "לית לן בה" בכה"ג. וטעמו כיון דהרי מצינו לענין איסור דרבנן של הליכה פחות פחות מד' אמות דהתירו באופנים מסויימים דהפסד ממון (בסי רס"ו ס"ז) או דביזוי תפילין (בסי' ש"א סמ"ב) או דהיזק הרבים ע"י קוץ (בסי' ש"ח סי"ח) אף שהוא איסור חמור קוץ (בסי' ש"ח סי"ח) אף שהוא איסור חמור, ואף שע"י פעולותיו הרי נעשתה ההעברה מד' אמות זה לד' אמות זה, א"כ כ"ש בענינינו דלא יכול לבוא כלל בפעולתו לאיסור תורה כיון שעשוי באופן שמוכרח שהחלב הראשון ילך לאיבוד, שמותר במקום הפסד וצעב"ח כשהוא עכ"פ ע"י שניים. [והיינו דאף שכשנעשה ע"י אדם אחד לא נלמד להתיר מחמת הפסד וצעב"ח במה שלא מצינו, מ"מ בשני בני אדם דהוא רחוק מאיסור תורה מותר].

והוסיף הגרשז"א זצוק"ל עוד דהרי במחליף ברשות דרבנן כגון שעומד על מקום פטור ונוטל מיד מי שעומד ברשות היחיד ונותן ליד העומד בכרמלית או איפכא דמבואר שאסור, דמ"מ "לא מצינו שאסור גם ע"י שנים", וא"כ גם בענינינו שרחוק מאיסור תורה כיון שמוכרח שהחלב הראשון ילך לאיבוד וכנ"ל, "אפשר" שהוא כעין מחליף ברשויות דרבנן. [ויל"ע בדברי הגרש"זא זצוק"ל אלו, דהרי הגר"ז גופיה מחמיר בשנים שהחליפו (בסי' שמ"ז ס"ו) אף לענין רשויות דרבנן].

דעת הגרשז"א (לא למעשה) דאסור מהתורה
ואף כשאחד מעמיד כיון שמתחילה הייתה כוונתו לזה כל מה שנתבאר לעיל מהגרשז"א זצוק"ל הוא לדעת החזו"א, אך דעת הגרשז"א זצוק"ל גופיה (בשש"כ שם) דבאופן שמתחילה כשהלביש הצינורות על דדי הבהמה כבר פעלה המכונה, אלא שמתחילה היה חולב לאיבוד, דבכה"ג הרי נחשב כל המשך החליבה כגירי דיליה, א"כ גם נחשב שעשה את ה"מלאכה" שנעשית בסוף, אף שבשעה שעשה את המעשה לא היה החליבה לתוך כלי, מאחר שמעיקרא היה דעתו שתיעשה ה"מלאכה" ע"י המשך החליבה ולהעמיד את הכלי בהמשך החליבה, ומשום כך יש לאסור אף אם יעמיד האחר את הכלי כיוון שכך היה דעתו מתחילה לזה. בהמשך ההערה הביא הוכחה לדבריו שהרי "לדעת הסוברים שהנותן חיטים לריחיים של מים ובהמשך ההערה חייב מדאורייתא על כל החיטים הנטחנות, ודאי חייב גם אם ברגע ראשון נטחן רק פת וכיו"ב דבר שאין חייבים עליו משום טוחן (דאין טוחן אחר טוחן)״. [ואמנם כיון שהחזו"א לא סבר כן, לא אסר הגרשז"א בזה למעשה, וכפי המתבאר בהמשך דבריו שם.]

להעמיד הכלי כשהמכונה הפסיקה פעולתה ע"י שעון
אך כתב החזו"א [וגם לגרשז"א כן הוא] שאם יכויון ע"י שעון שהמכונה תפסיק פעולתה אחרי שהוא הלביש את הצינורות על עטיני הבהמה [ובשעה שהלביש הצינורות החלב הלך לאיבוד] אז מותר להעמיד כלי בשעה שהמכונה הפסיקה את פעולתה, כיון שכבר נפסק המעשה הראשון דהחליבה. והיינו, דמשום כך לא מבעיא דליכא איסור תורה, דהוא גרמא כיוון שפעולת החליבה אח"כ נוצרה ע"י השעון [כמוש"כ החזו"א ד"ה ואם], אלא אף איסור דרבנן ליכא, כיון שאין שייכות בין שתי הפעולות דהלבשת הצנורות והעמדת הכלי, ד"נפסקה מעשה הראשונה", דגזרו רק כאשר ע"י ב' פעולות נעשית תוצאה שהוא ענין המלאכה, אבל כאשר אין שייכות בין הפעולות אין גזירה ומותר.

ג. הדרכת החזו"א בקיבוץ חפץ חיים שמפני הדחק התיר אף להעמיד הכלי בשעה שהמכונה פועלת אחרי שבתחילה הלך לאיבוד

והנה בקיבוץ חפץ חיים שהנהיגו את מהלך החליבה בשבת עפ"י הוראותיו של מרן החזו"א, בתחילה היתה החליבה על בסיס ההיתר של שעון שהיה מכוון שבזמן מסויים לא פעלה המכונה והיה בזה שינויים שבתחילה הלבישו את הצינורות לכל פרה ופרה בזמן הפסקת הזרם וזהו כאופן ההיתר הנ"ל, ובהמשך שינו שהלבשת הצינורות היתה אף בזמן שהמכונה פעלה, אלא שהזזת הברז בכל פרה ופרה (שהיו מזיזים לאחר שהיה נשפך החלב לכד שבו החומר הפוגם שהוא חליבה לאיבוד ואז הזיזו כדי שישפך לכיוון הכד הנקי) הייתה בזמן הפסקת הזרם [וזהו ע"ד אופן ההיתר שנתבאר בסמוך] וכפי שביאר ותיאר בהרחבה בספר מאורי אש השלם. אלא שאח"כ מפני הדחק התיר החזו"א לחלוב באופן שהחלב הראשון של כל פרה ילך לאיבוד אף בלי הפסקת חשמל כלל, ואף דחזו"א בספרו ס"ל דהוי שבות אף בכה"ג ואין להתיר משום צעב"ח והפסד, מ"מ הקל בזה שם. אכן זהו רק מחמת שיסד וסובר החזו"א שהוי רק שבות כשהחלב הראשון אחרי הלבשת הצינורות הוא לאיבוד ומשום כך הקל שם אף שלא נעשה ע"י שעון.

אסור אם הטיפות הראשונות לא יצאו לאיבוד
ומ"מ כתב הגרשז"א זצוק"ל (הובא בשש"כ שם) שאף לחזו"א לא סגי במה "שבשעה שמרכיבים את המכונה היה החלב עומד ללכת לאיבוד, ומיד מזרימים את החלב למקום שמור כך שלמעשה אין אף טיפה אחת הולכת לאיבוד", אלא צריך שהטיפות הראשונות ילכו לאיבוד ממש. ומשום כך "יש להזהיר מאד את החולבים שלא להזרים את החלב לכלי השמור עד שידעו בבירור שגם החלב הראשון מהעטין האחרון כבר יצא לאיבוד. וע"ע בספר ״קרני אורה״ (ענף ה) על הפתרונות החדשים בזה.

image_printהדפסת מאמר