אלכוהול הנעשה ממי חלב

הרב חנוך בלייער
מחבר ספר "חלב ישראל כהלכתו"

 

א. אם זיעת המאכל נחשבת כמאכל עצמו
ב. דין זיעה לעניין יין נסך ולענין חמץ בפסח
ג. העולה מן הדברים לעניין זיעת חלב
ד. שיטת פוסקי זמננו המחמירים באלכוהול העשוי מחלב
ה. שיטת פוסקי זמננו המקילים
ו. סיכום העולה לדינא

 

שמעתי לפני כמה שנים, שיש השגחה אחת הנותנת הכשר לאלכוהול המיוצר ממי גבינה, וכותבים עליו שהוא כשר פרווה. ונימוקם עימם, שמי הגבינה עברו תהליך ונשתנו להיות זיעה בעלמא, שאין בה לא טעמו ולא ריחו ולא ממשו של חלב, ועל כן אמרינן פנים חדשות באו לכאן, ונחשב כמאכל חדש שהוא פרווה. ויש לעיין אם נכונים הדברים.

 

א. אם זיעת המאכל נחשבת כמאכל עצמו

ההקדמה לנידון זה, צריכה להיות בירור בגדר חשיבותה של זיעה ,אם הזיעה נחשבת כמאכל עצמו, או שהיא נחשבת רק כשלב שני מן המאכל (והמאכל – העיקר, נשאר במקומו, והוי כאילו טעם שנפרד מן העיקר). ועוד צריך לברר אם יש לדמות מילתא למילתא, דין זיעה באיסורים לדין זיעה בהלכות ברכות במשקין היוצאין מפירות שנחשבים "זיעה בעלמא". ואבאר: כתב הרא"ש (שו"ת כלל כ' סימן כ"ו) אם מונחת קדירה רותחת מלאה חלב בכירה, והיא למטה מקדירה של בשר, אסורה "כי הזיעה העולה מן האילפס (קדירה) הוא כמו חלב". וכדבריו נפסק בשו"ע (יו"ד סימן צ"ב סעיף ח', וע' שם בפרי מגדים משבצ"ז ס"ק כ"ט ד"ה והנה) דזיעה כממשו, כלומר שזיעה נחשבת כאוכל ממש. ולא מצינו בכל הלכות איסור והיתר, סברא להקל בזיעה יותר מן האוכל גופא (אם לא מכח סיבות צדדיות, כגון במקום פתוח שהזיעה מתפשטת או מחמת שנתקררה).

ב. דין זיעה לעניין יין נסך ולעניין חמץ בפסח

ומצינו שני מקומות שדנו האחרונים בהלכה זו: א. דין יין שרף שנעשה מיין נסך (ברנדי ): ב. דין יין שרף שנעשה מחמץ (וויסקי) בפסח – אם נחשב כחמץ גמור או לא.

והנה, יין שרף שנעשה מיין נסך, אסר אותו המחבר (יו"ד סימן קכ"ג סעיף כ"ד) בהנאה, כיין עצמו. וביאר הרמ"א שם, דיין שרף הוא שעושין מיין נסך, ואע"פ שאינו רק זיעה מיין הנסך, הרי הוא כאיסור עצמו. ומקור דברי הרמ"א הוא מהריב"ש (שו"ת סימן רנ"ה). והריב"ש עצמו ייסד דבריו על דברי הרא"ש (הנ"ל).

ובענין וויסקי בפסח, כידוע נחלקו גדולי האחרונים בזה ,אם להחשיבו כחמץ גמור או לא. והמקילים בזה, הם: הבית אפרים (או"ח סימן מ"ח), הפני יהושע (שו"ת או"ח סוף תשובה י"ג) והמגיני שלמה (מובא בבית אפרים שם, ובשערי תשובה שם אות ב'), שכתבו שמה שאסר הריב"ש יין שרף העשוי מיין נסך, היינו דווקא ביין נסך, ומחמת חומרת יין נסך, דאף שאין בו ריחו טעמו וממשו, עדיין הוא כאפר עבודה זרה, שאסור בהנאה, משא"כ בשאר דברים, אין ראיה להחשיב זיעה כממשו של איסור.

ולעומת זאת דעת המחמירים, דזיעה לעולם חשיבא כממשו, ולכן יין שרף נחשב כחמץ גמור, וז"ל המשאת בנימין (שו"ת סימן נ"ח): "אבל יין שרף הוא חמץ גמור בלי שום תערובת, כי הוא נעשה מעשן האידים ומזיעת ההבל מתבואה המחומצת שקורין מל"ץ. והעשן הוא עיקר המאכל, ולא כדאמרי אינשי דיין שרף אין בו ממש ואינו אלא זיעה בעלמא". וכדבריו פסק גם כן השער אפרים (סימן ד') .וכן פסק במשנה ברורה בהלכות פסח (סימן תמ"ב ס"ק ד') וז"ל: "ויין שרף הנעשה מחמשה מיני דגן הסכימו האחרונים (שעה"צ אות ט"ז: משאת בנימין, שער אפרים, חק יעקב(שם ס"ק ד'), מקור חיים, פרי מגדים (אשל אברהם שם אות ט'), חיי אדם וש"א) דהוי חמץ גמור, וגרע מתערובות חמץ".

ג. העולה מן הדברים לענין זיעת חלב

ונחזור לענייננו, באלכוהול הנעשה ממימי חלב, שקודם כל מוציאים את כל הנשאר ממי הגבינה (Whey )ולא משאירים אלא את הלקטוז ומזה נעשה האלכוהול, ואינו אלא חלב מדרבנן, הנה על פי דברינו לעיל, אין שום מקום להקל ולומר "נשתנה", "פנים חדשות בא לכאן", "אין בו טעמו או ממשו", וכיוצא בזה, דכשם שאסור בחמץ על אף ששייכות בו כל אותן טענות, כך גם בענייננו יש לאלכוהול זה דין חלב לכל דבר. וע' בשו"ת הר צבי (יו"ד ריש סימן פ"ד) שמפלפל אם זיעת חלב נחשבת כחלב גמור, או כמי חלב, ונ"מ בזה, אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן, ע"ש. ויש עוד נ"מ (ע"פ דברי הכף החיים) לגבי אחינו הספרדים, שלדעתו מרן הבית יוסף מחמיר לכתחילה שלא לאכול מי חלב מחמת איסור יוצא מן החי. ומה שנוגע לנו מתשובתו שם, שזיעה היוצאת ממי גבינה, בודאי נחשבת כשלב נוסף, להחשיבה כמימי גבינה ולא כמי גבינה ממש, אבל עכ"פ בודאי היא עדיין חלבית לכל דיניה.

ד. שיטת פוסקי זמננו המחמירים באלכוהול העשוי מחלב

ולהלכה, עיין בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז' סימן נ"ט) שדן בשאלה זו גופא, בדין שימוש באלכוהול הנעשה ממי גבינה, ומביא כמה מן המראה מקומות דלעיל, בדין זיעה בהל' איסור והיתר, ובדין יין שרף. ואם הוא נעשה מחלב ממש, אז יש לאלכוהול זה דין חלב דאורייתא, אבל אם נעשה ממי גבינה, אז אין עליו אלא איסור דרבנן (כמבואר בסימן פ"ז סעיף ו'). ולהלכה, אוסר בכלל לייצר אלכוהול מחלב או מי גבינה, מחמת הדין המבואר ביו"ד סימן צ"ז (סעיף א') שאסור ללוש עיסה עם חלב בפנים, גזירה שמא יבוא לאכלו עם בשר, וכן יש לחוש בנידון זה, כמבואר בצמח צדק (הקדמון, סימן פ' – מובא בפתחי תשו' סימן צ"ז ס"ק א') לאסור ליתן חלב ביין בכדי להצליל היין, שמא יבא לשתותו עם בשר, וא"כ גם בנידון דידן יש לחוש שמא יבא לשתות האלכוהול עם מאכל בשרי. והוסיף עוד "ובאלקאהאל יש עוד יותר חשש דנותנין אותו בהרבה מינים בבתי תעשיי' ממאכלים ומשקים, ויתכן שיתנו אותו גם במה שיש בו שומן מבשר או בשר ויבשלו ביחד דיש משום גם בישול וגם אכילה בשר בחלב דאורייתא."ומסיים שאף אם ימכרו את האלכוהול פגום, בכדי להשתמש בה למלאכה בלבד ולא לאכילה, עדיין יש לדון אם יהי' מותר לחמם בשר באלכוהול זה, ומה גם שיש לחוש מאוד "כי כנודע כהיום הזה הענינים הולכים מהר, וכאשר מתחילים אין מפסיקים ומתפתחים והולכים, והיום אומרים עשה כך, ולמחר כאשר יהי' לטובת העסק אומרים עשה כך. ולכן כאשר יתירו להם לעשות ולפגל, למחר יבואו ויעשו בלא לפגל, ויתרבו המכשולות ח"ו כנ"ל, ולכן לדעתי יש להשתדל למנוע אותם מלהתחיל בזה", עכ"ד הרב זצוק"ל"י.

 

ונסיים בדברי השולחן הלוי (הרה"ג ר' ישראל בעלסקי זצ"ל, ראש השגחת הOU בארה"ב, פרק כ"ב אות ג') שאלה: בענין אתינול (Ethanol ),והוא חומר אלכוהולי, שנעשה ממימי חלב (נסיובי דחלבא) הנקרא לקטוז, אחרי שחימצו אותו על ידי חומר שאורי, האם דינו כחלבי. תשובה: כל דבר חמוץ הנעשה מחלב הוא חלבי לכל דבר, וכן דבר חמוץ הנעשה מבשר הרי הוא בשרי, עד שיסרח ולא יהא ראוי לאכילה כלל. וברור שאלכוהול הבא מנסיובי דחלבא, ראוי עדיין למאכל ולא פקע ממנו שם חלב בשום פנים שבעולם, עכ"ל. (וע' בהערות שם מאת הרב הנ"ל, שמביא ראיה מדברי הרמב"ם שדבר שנשתנה על ידי שהחמיץ, עדיין שמו עליו, ולא דמי למוס"ק המובא במגן אברהם סימן רט"ז (ס"ק ג'), דאמרינן פנים חדשות בא לכאן. וגם מביא דעת אותם מקילים שכתבנו בתחילת דברינו, לומר ששם חלב תלוי בטעם חלב, וכאשר בטל ממנו טעמו, יצא מתורת חלב ונעשה כמים, וכמובן, חולק עליהם בתקיפות).

ה. שיטת פוסקי זמננו המקילים בזה

ואחרי ככלות הכל, מצאתי בעזהשי"ת בשו"ת ציץ אליעזר בענין "אכילת תרופה של סוכרין חלבי לאחר אכילת בשר" שציין הרב זצ"ל לעיין במה שכתב בנידון שלנו בספרו (ציץ אליעזר חלק ה' סימן י"ב). והתשובה שם נכתבה בשנת תשי"ד להרה"ג ר' איסר יהודה אונטרמן זצ"ל שהיה הרב הראשי בתל אביב, בענין "קוניאק" הנעשה מזיעת אדי חלב, אם מותר לשתותו בסעודת בשר, ומביא כמה מראי מקומות וראיות להתיר שתייתו באמצע סעודה של בשר. וסיים בזה"ל, מכל הלין שהבאנו בכל דברי התשובה נלפענ"ד שיש מקום להתיר בסעודת בשר שתית הקוניאק הנעשה מחלב ונשתנה מראיתו וטעמו לגמרי מטעם החלב… ומה גם כי לציבור הפשוט תראה ההוראה כתמוה, ומאידך גיסא אם אמנם יש מקום להתיר הרי ישנו בזה משום עידוד ביצור התעשיה במדינתנו, לכן מן הראוי שתבוא החלטה כללית על כך בישיבת מועצת רבנים מורחבת, עכ"ל. ויש לצרף גם את דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל ובעל שבט הלוי זצוק"ל (בסמוך) שמתירים כדורי לקטוז (המיוצר ממי חלב) מיד לאחר אכילת בשר, מחמת שפקע ממנו שם חלב (ע"פ שיטת השלטי גיבורים ע"ז ט"ז. בדפי הרי"ף אות ב'), ונפסל מאכילת כלב, וכל דבריהם שם שייכי גם בענייננו, להתיר שתיית קוניאק או אלכוהול הנעשים ממי חלב.

ו. סיכום העולה לדינא

אלכוהול שנעשה מזיעת מי חלב, יש שהחמירו לומר שהוא חלבי לכל דבריו מכיון שזיעה מממשו. ויש שהקילו מכח השינוי שחל בו שפקע ממנו טעמו וממשו, ועוד צירופים שונים.

 

נספח א:

נטילת תרופה העשויה ממי חלב (לקטוז) של נכרי

שאלה עלתה על שולחן הפוסקים: האם יש מקום להקל בנטילת כדורי תרופות לקטוז, לגבי דין חלב עכו"ם, ולגבי דין המתנה לאחר אכילת בשר. הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות חלק א' סימן ע"ג אות א') כתב וז"ל, לקטוז (סוכר החלב שבדרך כלל מפיקים אותו ממי חלב (קום) שהם המים המופרשים לאחר הגיבון) אינו אסור מחמת חלב עכו"ם משתי סיבות. א) היות ולאחר ערבובו בחומר שבטבליות נפסל הוא מאכילת אדם, ואפילו ממאכל כלב. ב) מכיון שהלקטוז עשוי ממי גבינה אין בו איסור של חלב עכו"ם כמבואר בכנה"ג (סימן קט"ו הגה"ט אות ב') בשם שלטי הגיבורים (ע"ז ט"ז. בדפי הרי"ף אות ב'), עכ"ל. וכן הוא דעת החשב האפוד (הליכות חנוך פרק ב' אות פ"ז), וכן כתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א (ראב"ד העדה"ח פה ירושלים עיה"ק, בספרו אורחות הבית, הדרכה והערות פרק רביעי ס"ק ה' עמ' קל"ח) להקל בטבלאות של לקטוז אף הבא מעכו"ם לצורך חולה (מחמת שנשתנה).

 

נטילת תרופה זו לאחר אכילת בשר

ולבלוע כדורי תרופות שיש בהם סוכר חלבי, לאחר אכילת בשר, כתב השבט הלוי (חלק ז' סימן קי"ח) להתיר מחמת כמה צירופים, ובעיקר, שכבר נתבטל שם חלב ממנו מן התורה על ידי התהליך (ואינו דומה לאבקת חלב, ששם עדיין החלב קיים כמות שהוא רק שהוא בצורה של אבקה). וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל ע"פ דבריו לעיל (בד"ה הקודם) להקל, מאחר שנפסל מאכילת כלב, וגם מצד שהלקטוז הנעשה ממי חלב אינו אלא מדרבנן שאסור לאוכלו עם בשר, וזה שאוסר הש"ך (יו"ד סימן פ"ז ס"ק י"ז) היינו דווקא בבת אחת, אבל בזה אחר זה יש להקל. ובציץ אליעזר (שם אות ב'-ג') כתב להתיר לגמרי לאחר שעה. וקודם שעה, מכיון שהשאלה היא גם לבריאים שממליצים שגם הם יקחו את הכדורים האלה לשם חיסון גופם, חוכך שם להחמיר.

 

נספח ב:

היתר שתיית חלב ומי חלב מבהמה טהורה:

שנינו בבכורות (ו':), חלב דבהמה טהורה מנלן (שמותר באכילה אע"פ שבא מן החי)איבעית אימא מהכא, ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג', ח'), ואי לא דשרי, מישתבח לן קרא במידי דלא חזי? ואיבעית אימא מהכא, לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נ"ה, א'), ע"כ. וע"ש בשיטה מקובצת בשם תוספות חיצוניות, שהקשו וז"ל, והא דלא ילפינן כן מאברהם צאבינו, שנתן למלאכים חמאה וחלב כדכתיב ויקח חמאה וחלב, ובודאי לא האכילם איסור, מדקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה, ואומר ר"י מפרי"ש שהיה סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כן, כי אין זה מז' מצות בני נח, שקבלו על עצמם לעשותם, עכ"ל.

מחלוקת הראשונים בדין נסיובי דחלבא ומימי חלב
וכל זה לענין חלב גרידא כמות שהוא בשעת יציאתו מן הבהמה, אמנם עדיין צריך לבאר את ההיתר לשתות נסיובי דחלבא (דהיינו לאחר שעושין הגבינות נשאר הרבה לחות – בלע"ז "ווי"), ומימי חלב (היינו כשמבשלים את הנסיובי דחלבא, והאוכל צף למעלה, המים שנשארו לבדם הם מימי חלב), ועל אף דמסברא, אם חלב גרידא מותר, הרי גם זה יהא מותר, דמאי שנא, אולם יתבאר להלן דשנא ושנא.

הנה הטור (יו"ד סימן פ"א) כתב וז"ל, חלב בהמה וחיה הטהורין ומי רגליהם מותר, ואין בו משום אבר מן החי, וכתב ה"ר אליעזר דוקא חלב שהתירו הכתוב, אבל מי חלב אסור, וה"ר שמחה מתירו וכן נוהגין, עכ"ל. וכתב עליו הבית יוסף (שם) וז"ל, דברי רבינו סתומין, שלא פירש מה מיקרי מי חלב, אם לנסיובי, או למים הנשארים אחר שבשלו הנסיובי והוציאו ממנו האוכל הצף למעלה, ומדכתב וכן נוהגין משמע דבנסיובי מיירי, דאילו באינך, לא ראינו מי ששותה אותם כלל משום דלא חשיבי, ולפי האמת לא אסר ה"ר אליעזר בנסיובי אלא באינך מים, עכ"ל (וע"ש שמביא ראיה מדברי הרא"ש ע"פ הרמב"ם).

ועוד כתב הב"י וז"ל, ואל תתמה שהרי מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל נאסר דהכי אשכחן בדם האיברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור, וה"ר שמחה השיב דדוקא לענין בשר בחלב אין חשוב כחלב, דקרא קאמר בחלב אמו – כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל, אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב דתנן )מכשירין פ"ו מ"ח( מי חלב הרי הן כחלב, ואמר ריש לקיש עלה (בחולין קי"ד).  לא שנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בישול מי חלב אינו כחלב, עכ"ל הבית יוסף.

ובדרכי משה (אות ו', וע"ש בפרישה אות י') תמה על מה שנסתפק הבית יוסף בדברי ה"ר אליעזר אם קאי על נסיובי דחלבא או על מי חלב, דהא פשיטא דקאי על מי חלב גרידא ולא אנסיובי דחלבא, וכמבואר בדברי הטור ביו"ד סימן פ"ז, שכתב דמי חלב היינו לאחר שמבשלין הנסיובי, וז"ל הטור שם, המבשל במי חלב, או בחלב מתה, או בחלב זכר, פטור, וכתב א"א הרא"ש ז"ל דנסיובי דחלבא אינה בכלל מי חלב ואסור מן התורה, אלא מי חלב היינו אחר שהוציאו מן החלב כל האוכל, כגון לאחר שעשו כל הגבינה, מבשלים החלב, והאוכל צף מלמעלה, ולא נשאר בו אלא מים בעלמא, זהו הנקרא מי חלב, עכ"ל הטור. והעולה מדברי הדרכי משה שמכיון דפשוט הוא שהמבשל נסיובי דחלבא עם בשר עובר על איסור דאורייתא, ואילו המבשל בשר במי חלב פטור אבל אסור מדבריהם, א"כ פשוט הוא דמה שאסר ה"ר אליעזר בכאן לומר דלאו בכלל היתירא דחלב הוא, כוונתו למי חלב.

 

 

image_printהדפסת מאמר