איסור החליבה בשבת ואיסור החלב

הרב אברהם צבי דירנפלד
חבר בד"צ "מחזיקי הדת" באר"י, דומ"צ בתל-אביב

 

ראשי פרקים
א. החיוב דאורייתא או דרבנן?
ב. משום מאי חייב?
1 .דש 2 .קוצר 3 .ממחק 4 .בורר 5 .טוחן 6 .גוזז 7 .סיכום ונפקא מינה בחולב לאיבוד
ג. איסור החלב שנחלב בשבת
1 .מעשה שבת 2 .משקים שזבו 3 .מוקצה 4 .נולד
ד. חליבה לתוך אוכל
1 .מחלוקת הראשונים
2 .למה החלב לא נעשה פסולת מחמת האיסור?

 

א. החיוב דאורייתא או דרבנן?
בדין החולב בשבת מצאנו שבע שיטות הראשונים אי חייב, ומשום מה חייב. אמנם לדינא, נקטו הפוסקים כהנך ראשונים דחייב מדאורייתא, דכן כתבו רוב הראשונים; וכן כתבו החיי-אדם והשביתת-השבת והחזון-איש. והטעם העיקרי הוא משום מפרק, תולדה דדש. מכל מקום נפרט את שיטות הראשונים בנידון.

מקור הדין הוא בגמ' שבת (צה, א) – "תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת וכו' חייב חטאת, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. בעו מיניה: חולב משום מאי מחייב? וכו' אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק." ופרש"י בד"ה מפרק: "כמו מפרק משוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדה דדש וכו'."

והנה מלשון הגמ' משמע דחכמים חולקים ג"כ על חולב, וס"ל דאסור רק מדרבנן, וקיימא לן דהלכה כחכמים. אם כן, חולב אסור רק מדרבנן. וכ"כ ברשב"א בשם רב האי גאון, דחכמים ס"ל דהוי רק איסור דרבנן, וקיי"ל כוותייהו. וכ"כ הרמב"ן בדף קמד, ב, דמדברי הירושלמי (פרק כלל גדול הל' ב) משמע דלחכמים אסור רק מדרבנן. וכ"כ הריטב"א בכתובות סא, דאפי' חולב בידיו ממש אסור רק מדרבנן. אמנם דעת הרמב"ם והר"ח והרי"ף בשו"ת, דאף חכמים מודים דחולב חייב מן התורה.

ברמב"ם הל' שבת ח, ז: "החולב את הבהמה חייב משום מפרק". ועי' במגיד-משנה: "יש מהן מי שסובר שחכמים נחלקו על כולן, שאינן אלא משום שבות. ויש מי שפירש שלא נחלקו אלא מהמכבד ואילך. וכן הכריע ר"ח וכו', וכ"כ הרי"ף בתשובה (סי' שיב)." וברשב"א גם הביא דעת הר"ח, דחכמים מודים דהחולב חייב חטאת. והחיי-אדם (יד,ח) ובאגלי-טל (דש דין יב) והשביתת-השבת (דין ל) והחזו"א (נו,א) הכריעו כהרי"ף וכהרמב"ם, דחכמים מודים דחייב חטאת. ובחזו"א כתב, דלדינא קשה ליכנס בספק מלאכה דאורייתא, ע"ש.

ב. משום מאי חייב?
1 .דש
בגמ' מבואר שחייב משום מפרק. רש"י כתב דחייב משום מפרק, תולדה דדש. וכ"כ הרמב"ם משום מפרק; וכ"כ הרשב"א בשם ר"ח גאון, דמשום מפרק חייב, דמפרק גמור הוא. וכן הכריעו במאירי שבת צב, וברבנו ירוחם (נתיב יב חלק יד), דחייב משום מפרק תולדה דדש.

בתוס' (שבת עג,ב ד"ה מפרק) הקשו על רש"י, דחייב משום דש, הרי אין דישה אלא בגידולי קרקע? ובתוס' דף צה, א (ד"ה החולב) כתבו דהברייתא אתיא כר' יהודה, דיש דישה אפי' שלא בגידולי קרקע. אמנם הרמב"ם פוסק להדיא, דאין דישה אלא בגידולי קרקע, ואפילו הכי מחייב בחולב. יש לומר, דבהמה מיקרי גידולי קרקע, דמירבא רבי מארעא, כדאיתא בפרק כיצד מברכין (ברכות מ,ב): "מירבא רבו מארעא". וכ"כ בספר השלמה ע"ב באורך, דהוי גידולי קרקע. וכ"כ ברשב"א ד"ה לשיטת ר"ח גאון, וכ"כ במגיד-משנה (ח,ז). וכן נקטו הפוסקים, דחיוב דחולב משום מפרק, ובהמה הוי גידולי קרקע.

2 .קוצר
בירושלמי בפרק כלל גדול (דף נב,ב) כתב דחייב משום קוצר. ועי' בקרבן-העדה, דכל דבר שמבדיל דבר מחיותו, חייב משום קוצר. והנה רש"י (צה, א) הביא שיטה זו בשם יש אומרים, ודחה זאת, "דלאו מחובר אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד, כתבואה בקשיה. ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון תולש". ועי' בקרבן-העדה, שנתקשה דהרי שיטה זו היא מפורשת בירושלמי, דחייב משום קוצר. ועי' במנחת-חינוך דהקשה על רש"י מסוגיא דכתובות, ע"ש. וע"ע שביתת-השבת מלאכת דש ס"ק סח.

3 .ממחק
בתוס' שבת עג,ב ד"ה מפרק, הקשו דאי אפשר לומר מפרק, דהא קימא לן אין דישה אלא בגידולי קרקע. ולכן כתבו דמפרק חייב משום ממחק, דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו. ועי' בתוס' דף קמד, ב בד"ה חולב, דהא דחולב אדם לתוך הקדירה – "היינו דווקא ביו"ט, דחזיא בהמה לאכילה והוי כמו אוכלא דאופרת; אבל בשבת, דלא חזיא לשחיטה, כמו דש חשיבא, שהבהמה היא כפסולת, וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת."וצריך עיון: דהרי בדף עג, ב ס"ל דחייב משום ממחק. ואפי' ביו"ט, דהוי אוכלא דאופרת, מ"מ הרי ממחק הדד?

מה כוונת הר"ת דבשבת הוי כמו דש, הרי אין דישה אלא בגידולי קרקע? ובחתם-סופר ביאר, דביו"ט דהוי אוכל, ובאוכלין ליכא משום ממחק. ומשום הכי ביו"ט דהוי אוכל איכא רק משום דש. וכוונת ר"ת היא דמדרבנן אסור משום דמחזי כדש; ובשבת איכא משום תרווייהו – ממחק ודומה לדש. ובאבן-העוזר ס"ל דר"ת בדף קמד כוונתו דחייב משום דש, וצ"ל דאתיא לר' יהודה, דיש דישה שלא בגידולי קרקע.

4 .בורר
ברשב"א, בחידושיו בפרק חבית (קמד, ב) כתב, דלר"ת בשבת חיובו משום בורר, דהבהמה הוי פסולת בשבת, והרי הוא בורר אוכל מתוך פסולת. ואע"פ דאוכל מתוך פסולת מותר לאלתר – כתבו הראשונים, דבהמה נפישא והוי ליה פסולת מרובה על האוכל, וחייב באוכל מתוך פסולת. ועי' מהרש"א (דף קמד) דג"כ כתב כן, והביא דגם במרדכי והר"ן משמע כן. ולפ"ז לא קשה מדין דש בגידול קרקע. וע"ע באורך באגלי-טל ובשביתת-השבת ס"ק סח.

וצ"ע, לפ"ז צריך שיהיה חייב אפילו לתוך הקדירה ביו"ט, ואע"פ שהבהמה הוי אוכל והחלב הוא אוכל, מ"מ גם בשני מיני אוכלים, במניח אחד והשני אוכל, הוי כאוכל מתוך פסולת. ושיטת התוס', דגם בשני מיני אוכלין איכא בורר. וצ"ל, דכשחולב לתוך הקדירה לא הוי דרך בורר, וצ"ע בזה.

5 .טוחן
היראים בסוף מלאכת סותר כתב, שכוונת הגמ' היא שמפרק הוא תולדה דטוחן. והקשה על שיטת הפוסקים דמשום דש, דהרי אין דישה אלא בגידולי קרקע. ולכן ס"ל דחייב משום טוחן, וס"ל דטוחן חייב אפי' שלא בגידולי קרקע. וצ"ע לפ"ז, למה התירו לחלוב עז לתוך הקדירה, הרי משום טוחן מאי נפקא מינה קדירה או קערה? וי"ל דבכהאי גוונא לא הוי טוחן, דנכנס לתוך הקדירה ואינו ניכר בפני עצמו, וצריך ביאור.

6 .גוזז
במאירי עג,ב הביא שיטת יש מפרשים, דמפרק הוא תולדה דגוזז – שכל שמסיר מעליו דבר המכבידו, הוא תולדה דגוזז. ודחה את דבריו, דא"כ למה התירו לתוך הקדירה? ועי' בשיטמ"ק כתובות ס,א דהר"ש בר אברהם פי' כן.

7 .סיכום ונפקא מינה בחולב לאיבוד
הרי לך שש שיטות בחיוב: דש; ממחק; קוצר; בורר; טוחן; גוזז.

שיטת הראשונים דלחכמים אסור רק מדרבנן.

הפוסקים נקטו דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, ובהמה הוי גידולי קרקע דמירבא רבי מארעא.

בחולב לאיבוד לכאורה תלוי בהנך ראשונים – דאי משום דש או בורר, שפיר הוי פסולת מתוך פסולת, ולא הוי דש או בורר. אבל אם משום ממחק או גוזז וטוחן, צריך להיות אסור. ומשום קוצר הוי כקוצר ואין צריך לעצים, ויש לדון בזה.

ג. איסור החלב שנחלב בשבת

1 .מעשה שבת
חלב שנחלב באיסור יש בו משום מעשה שבת כמו כל איסורי תורה, דמעשה שבת נאסר כמבואר בשו"ע או"ח שיח,א. אבל באופן שנחלב בהיתר – להנך פוסקים אוכל מתוך אוכל, או במקום צערה של הבהמה שהתירו לומר לאינו יהודי לחלוב – ליכא משום מעשה שבת. מ"מ יש פוסקים דהחלב נאסר מחמת כמה טעמים.

2 .משקים שזבו
בטור (סוף סימן שה) ס"ל דהחלב אסור משום משקין שזבו. וכ"כ הים של שלמה בפ"ק דביצה סי' ב. ועי' בתהלה-לדוד (שה,יז) דבהג"ה בתשב"ץ סימן מא בשם הר"פ, דאסור משום משקין שזבו. ובמשנה-ברורה (ס"ק עב) סתם כדעת הטור, דהחלב אסור משום משקין שזבו.

הרעק"א בשו"ת סי' ה דן באריכות בנידון, ולא הביא דעת הטור בסי' שה. והוכיח מדברי הרמ"א בסי' תקה, דבחלב ליכא משום משקין שזבו. ובטעמא דמילתא כתב, משום דפסקינן דאין דישה אלא בגידולי קרקע, ולא גזרו רק במקום איסור תורה. וצ"ע, דלעיל הבאנו דעת ראשונים והרמב"ם דבהמה הוי גידולי קרקע, וחייב משום דישה. אמנם כן כתב גם בתהלה-לדוד (הביאו רעק"א) וכתב להלכה כרעק"א, דאין בחלב משום משקין שזבו.

3 .מוקצה
המגן-אברהם (שה,יב) כתב, דכיון דהבהמה אינה ראויה באכילה, הוי החלב מוקצה, ולכן אסור בשתיית החלב, ע"ש. וברעק"א הנ"ל ובשו"ע הרב (סי' שה קונטרס אחרון ס"ק ב) תמהו על המג"א, דהרי אנן קימ"ל במוקצה כר' שמעון, דבלא דחייה בידים לא הוי מוקצה, והשוחט בהמה לחולה אין הבהמה מוקצה, ומותרת אף לבריא. וא"כ, הוא הדין בחלב. ולכן כתבו רעק"א והתהלה-לדוד לדינא, דאין בו משום מוקצה. ועי' בראשונים דף קמד ובר"ן ועוד, דכתבו דתלוי בפלוגתא דמוקצה ונולד.

4 .נולד
הגר"ז בשו"ע הרב (קונטרס אחרון) כתב, שהחלב יהיה אסור משום נולד. ואפילו לדידן, דפסקינן דבשבת לא אסרינן משום נולד, מכל מקום הכא הוי נולד טפי, וכמו עצים שהוסקו בשבת, שאפרן אסור אף לרבי שמעון משום נולד. וברעק"א הוכיח מהרשב"א, דלא מיתסר משום נולד.

 

ד. חליבה לתוך אוכל

1 .מחלוקת הראשונים
לכאורה צריך עיון גדול בכל הך דינא דחולב חייב משום מפרק תולדה דדש, והוא בהקדם דברי הגמ' שבת קמד, ב, דחולב אדם עז לתוך הקדירה – דהיות והחלב נכנס לתוך האוכל, הוי החלב שם אוכל, וא"כ לא הוי מפרק, דהבהמה נמי אוכל הוא והחלב נמי אוכל. ורק באופן דהחלב הוי משקה, הוי מפרק משקה מתוך אוכל. אבל אוכל מתוך אוכל לא הוי מפרק, ומותר.

ומצאנו בזה פלוגתא דרבוואתא בשבת, האם מותר לחלוב לתוך אוכל. בתוס' (עג,ב וכן קמד,ב) כתבו בשם רבנו תם, דבשבת, דבהמה לא חזיא לשחיטה, חשיבא כדש, שהבהמה היא כפסולת וכו', וכנזכר לעיל. ונחלקו האחרונים אי הוי מדאורייתא או מדרבנן. ונסכם בזה שיטת הראשונים והפוסקים, בס"ד.

ברי"ף בפרק חבית אוסר לחלוב לתוך הקדירה בשבת, וע"ש בר"ן דחייב חטאת. וכ"כ האגלי-טל במלאכת דש ס"ק יז אות נד, דבאיסור אכילה של הבהמה משוי ליה לפסולת גמור. וא"כ הוי אוכל מתוך פסולת, והוי דש אוכל מתוך פסולת, ולא מועיל דמכניסו לתוך אוכל.

ודעת הרמב"ן והרשב"א, וכ"כ הר"ן בשם י"מ, דהאיסור אכילה לא משוי ליה פסולת, הואיל וחזיא לאכילה, ורק אריא דאיסורא רביע עלה. היינו דפסולת נמדד במציאות; ואי במציאות הוי אוכל, אין האיסור של שבת משויא ליה לפסולת.

היוצא, דלהרי"ף והר"ן אסור מדאורייתא, כדיוק האגלי-טל. ואילו הרמב"ן והרשב"א מתירין, דהאיסור לא משוי ליה לפסולת.

בדעת הרמב"ם (הל' שבת ח, י) יש כמה שיטות. הרמב"ם כתב: "והחולב לתוך האוכל וכו' פטור. ואינו חייב, עד שיחלוב לתוך הכלי". הרי דס"ל דמדאורייתא לא הוי דש, ורק מדרבנן. באגלי-טל (ס"ק יז אות נח) ובביאור-הלכה (סי' תקה) סבירא להו דמעיקרא ס"ל להרמב"ם כהרי"ף, דהוי פסולת והוי אוכל מתוך פסולת, דאיסור משוי ליה לפסולת. והא דרק מדרבנן אסור, הוא משום דאין דרך פריקה בכך, כשחולב לתוך אוכל. והיינו, דאיסור משוי ליה לפסולת גמור; ורק משום דאין דרך, הוי אסור רק מדרבנן.

בשביתת-השבת (דין ל) ס"ל דהרמב"ם ס"ל בהא, דאיסור משוי ליה כפסולת מדרבנן, דמדרבנן הוי כפסולת, אבל מדאורייתא הוי אוכל. וא"כ רק מדרבנן הוי כאוכל מתוך פסולת. וכן משמע בחיי-אדם. החזו"א (נו, א) ס"ל בדעת הרמב"ם דלא הוי כלל פסולת, וס"ל כשיטת הרמב"ן דאיסור לא משוי ליה כלל פסולת, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. והא דאוסר מדרבנן – לאו משום איסור חליבה, רק משום איסור מוקצה. וכ"כ במרכבת-המשנה דדעת הרמב"ם דמעיקר הדין שרי לחלוב לתוך אוכל, ורק משום מוקצה אסור. וכתב דכן נראה דס"ל להמג"א בסי' שה ס"ק יב.

2 .למה החלב לא נעשה פסולת מחמת האיסור?
והנה להנך ראשונים, דהאיסור משוי ליה לפסולת מדאורייתא, צריך עיון גדול, דא"כ לא ליחייב משום דש, שהרי כדי לחייב בעינן אוכל מתוך פסולת, והרי ס"ל דהחלב נאסר וכמו שכתבנו לעיל; וא"כ, כמו שהבהמה הוי פסולת משום דאסורה באכילה, כמו"כ החלב נמי נאסר בשתיה, והוי ג"כ פסולת. וא"כ ממה נפשך הוי פסולת מפסולת. וא"כ הדר קושיא, דיהיה מותר לחלוב. וממה נפשך, אי נימא דהאיסור לא משוי פסולת, א"כ הבהמה נמי לאו פסולת, והוי אוכל מאוכל, וצע"ג. ונחזי מחמת איזה טעם נאסר החלב – אי משום מעשה שבת, יש לדון דהוי גלגל החוזר: דאי עבר על מלאכת דש, נאסר החלב והוי פסולת מתוך פסולת, ותו לא הוי דש, וא"כ הדר החלב להיתרא. ואי מותר, תו הוי אוכל מתוך פסולת, ועבר על מלאכת דש. וכן חוזר חלילה, דאי עשה מלאכה, הרי נאסר והוי פסולת ולא עבר, וא"כ תו עבר, וכמו שאר גלגלים החוזרים בש"ס. והרי זה כמו דבעינן שיהא מתקן ולא מקלקל, ד"כל המקלקלים פטורים". וא"כ לר"י הסנדלר, דמעשה שבת נאסר עולמית, הרי כל מלאכת שבת מקלקל, וא"כ תו לא עבר על לא תעשה כל מלאכה, דהוי מקלקל. ואי נימא דלא עבר, הרי מותר והוי מתקן, וא"כ עברתו הוי מעשה שבת, וחוזר חלילה. חוץ אי נימא דאיסור לא הוי מקלקל, דמקלקל בעינן במציאות. ועי' במנחת-חינוך שחולק עם התומים אי איסור הוי מקלקל. ואפשר, שמעשה שבת נאסר כבר כשחשב לעשות מלאכה, ואז עדיין לא הוי מקלקל.

אבל כל זה ניחא רק מצד איסור מעשה שבת שייך גלגל החוזר. אבל אי נאסר החלב משום מוקצה, כמש"כ המג"א, או כמ"ש הגר"ז משום נולד, או אפי' להטור משום משקים שזבו – א"כ בכל אופן נאסר החלב, אפילו לא עבר על איסור מפרק. א"כ אי הבהמה הוי בשבת פסולת משום איסור אכילה, כמו"כ החלב נאסר, והוי פסולת מתוך פסולת, ואיך שייך לחייב משום מפרק, הרי הוי פסולת? וביותר, אפי' לתוך כלי ריקנית נמי הוי פסולת, ולמה הוי מפרק אי איסורא דרביע עלי' משוי לאוכלא פסולת?

והנה לשיטת הפוסקים, דאיסור אכילה משוי ליה כפסולת ממש, והוי דש אוכל מתוך פסולת דאורייתא – כשיטת הר"ן והרי"ף והמ"ב והש"ש בדעת הרמב"ם – יש לומר דהיות והבהמה אסורה מדאורייתא, והחלב אסור רק מדרבנן, אפשר דרבנן לגבי דאורייתא כמאן דליתא, ומדאורייתא הבהמה פסולת והחלב מותר, וא"כ הוי אוכל מתוך פסולת.

ויש לעיין בזה, דסוף סוף החלב אסור באכילה, והוי פסולת במציאות, ומה איכפת לן דרק מדרבנן אסור [וגרע מכל ראוי מדאורייתא, אי הוי ראוי]. דבפשטות דנין במציאות. ויש לדחוק בזה. ואפי' אם תמצי לומר, דלחיוב דאורייתא דנין אי החלב מותר מדאורייתא, תינח להנך דס"ל דהוי מפרק מדאורייתא, דהבהמה הוי פסולת ממש והחלב מותר. אבל לשיטת שביתת-השבת וחיי- אדם, דרק מדרבנן נעשה פסולת והוי דש דרבנן, דאיסור אינו משוה פסולת דאורייתא, הדרא קושיא לדוכתה, דמדאורייתא תרווייהו אוכל, ומדרבנן תרווייהו פסולת, דאיסור האכילה בבהמה נמי רק מדרבנן הוי פסולת. ולא מסתבר לחלק בין תרי דרבנן וחד דרבנן, ופשוט וצ"ע.

ונראה לומר, דהחלב אפילו דכעת נאסר, אבל למחרת הרי מותר החלב, ורק בשבת אסור. א"כ דנין דהוי מאכל או משקה, מחמת דלמחר ראוי לשתיה. משא"כ הבהמה – אין הכי נמי דגם למחרת תהיה מותרת, אבל החלב דמוציא מהבהמה מתייחס רק למצב של השתא, והשתא הוי פסולת, דלחלב אין קשר לבהמה למצב של מחר. משא"כ החלב – אפשר לדון מהמצב של מחר למצב של שעת החליבה מהבהמה, ויש לעיין בזה.

 

image_printהדפסת מאמר